ברמה העקרונית

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם של.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 11 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; רן יניב הרטשטיין, אלוף האינטרנט; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

לא יודעת אם יצא לכם לאפיין אותם, אבל שמתם לב שהאנשים שממהרים לאיים בתביעות הם אלה המאותגרים רטורית? אלה המתעקשים להעניק פרשנות דמיונית לעובדות? אלה המעדיפים מדון על פני דיון? אלה שמביטים על העולם בצורה שחד מימדיות עמוקה בהשוואה אליה? וזה הכל שאלות רטוריות, כן?

הפעם טענותי לא מופנות לתאגידים אוחזי קניין רוחני ולרשמני פטנטים נלהבים, אלא לתוצרים נבובים של מערכת החינוך הישראלית. אלה המסמלים בצורה המוחשית ביותר את הכשלים בהבנת הנקרא, את העילגות הרשלנית, את האימוץ הריק מתוכן של ה"דמוקרטיה". אלה שגורמים לי לפקפק בחיוניות של כל האינטרנט הזה, על חופש הביטוי העקום שהוא מציע והליברליזם המזויף שהוא מאפשר.

מצד שני, למה להיות שלילית? הרי יוצא לי משהו מחדלי האישים הללו: אני זוכה להשתמש במילות שטנה נימוסיות במקום להסתפק בקללות רב לשוניות.

מצד שלישי: עופו קיבינימט טפילים נקלים!

*מתוך השיר "גנבים". מילים ולחן: שלום חנוך. ביצוע: דורי בן זאב

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.

השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.

לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.

אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)

לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".

המשך קריאה..

מאט ג'ונס, ממייסדי אתר התיירות הקהילתי Dopplr (והמעצב הראשי שלו), הוא איש עם תחומי עניין מגוונים, זרם תודעתי מפותח, תובנות יוצאות דופן ובלוג עם שם מנצח. לפני כמה חודשים ראיינתי אותו עבור מוסף השראה של כלכליסט. זה מה שיצא.

"מאט ג'ונס מייצא את התודעה שלו לרשת. מעצב העל שאחראי לממשקי המשתמש של נוקיה ושפיתח את האתר של BBC מתעד באינטרנט כל רגע מחייו. לא פלא שהוא יודע טוב מכולם איך הטכנולוגיה משנה את החוויה, את הזיכרון ואת בני האדם. בראיון איתו הוא מסביר למה לא מדובר בגיקיות פתטית אלא בתענוג אמיתי"

לחצו להמשך הקריאה.

רשות הדיבור לדפנה טלמון:

פרויקט "מרכיבים" התחיל לפני יותר משנה ברכישה אקראית של זוג משקפי ראיה גדולים במיוחד. המשקפיים עוררו עניין, וכשאנשים התחילו לבקש למדוד אותם, התחלתי לצלם ומאז לא הפסקתי. כעת כולל הפרויקט למעלה מ-700 מצולמים, ביניהם: רופוס ויינרייט, לורי אנדרסון, אביב גפן, ניר הוד, השר גדעון סער, השר אבישי ברוורמן, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ח"כ דוב חנין, יאיר לפיד, אורי גוטליב, ריקי בליך, רומי אבולעפיה, מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, גואל רצון, עודד בן עמי (שצולם בשידור חי), יונית לוי, פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמים, חברים, בעלי חיים ובני משפחה.

פרויקט מרכיבים

בימים אלה אני עובדת על תערוכה, שתאצור מורן שוב ותוצג במתחם העיצוב החדש של משפחת קסטיאל. בנוסף, חברתי לארגון בינלאומי בשם Unite for Sight, ובמסגרת התערוכה ייאספו זוגות משקפיים רבים ככל האפשר, שייתרמו לאנשים שלא יכולים לרכוש זוג עבור עצמם – פה או במדינות מתפתחות.

כדי להרים את האירוע אני זקוקה לנותני חסות ותמיכה למיניהם: אם את בעלת חנות משקפיים קטנה, אם הלב שלך רחב, אם הפרויקט קסם לך עד שאת חושבת שהוא חייב לעבור לשלב הבא, וגם אם סתם בא לך לסייע לפרויקט נחמד לעבור מן הכוח אל הפועל – תוכלו לעזור. כל מה שצריך הם 50 משקיעים/תומכים, שיתרמו אלף שקלים, וביחד נקים את התערוכה.

הכסף נועד להדפסות, מולטימדיה, הטסת המשקפיים, הפקה, יחסי ציבור וכדומה. כמובן שאם תוכלו לתרום בדרך אחרת – אשמח ביותר. עד כה נרתמו ותרמו:

* משפחת קסטיאל
* ניופאן
* קרט – קאנון
* "הבסטה"
dafna {at} markivim.com או בטלפון 052-3450909

פרויקט מרכיבים

"אתה פלא", כתבה פעם חוה אלברשטיין לילד כלשהו, ותהתה מה בדיוק מלמדים אותם בבית הספר. בימים מהבילים אלה, שבהם הנוער יוצא לחופשי וההורים מייללים על מר גורלם באוזנו של כל כתב רענן, קשה שלא לחשוב שלמעשה, בתי הספר הם המקומות הכי גרועים שאליהם אפשר לשלוח ילד, אלא אם המטרה היא לגרום לו כמה שיותר נזק לטווח ארוך. מצד שני, מה אפשר לעשות? ובכן, בהנחה שחינוך ביתי אינו חלופה שמתאימה לרוב האנשים, פרופ' קן רובינסון, מומחה לחינוך ואיש שיחה מצטיין במיוחד, מציע לעשות מהפכה במערכת החינוך. הנה ראיון שערכתי איתו:

המשך קריאה..

קצת עדכונים עיצוביים: תבנית וורדפרס חדשה לבלוג הזנוח (Simple, בתרגומו של ארז וולף), טרוניות ישנות על היעדר פונטים נורמליים בעברית וקידום ניכר של מיצי במעלה הסיידבר.

ותמיכה טכנית: מישהו יודע איך מאחזרים שם משתמש נשכח ב-FeedBurner?