כשקראתי את המאמר הזה לא ידעתי אם לפלבל בעיני ולהמשיך הלאה, או לתת דרור לנרווים שביעבעו בראשי. מאחר שלמדתי כבר מזמן שהדרך היחידה להנמיך את האש היא לכתוב, ומכיוון שלא יכולתי להותיר את העניין הזה ללא מענה - החלטתי להשיב. מה שיצא זה מאמר שכותרתו ככותרת הפוסט.
בשבועות שחלפו מאז החלטתי שקריאת מוות לאליטות וכל גישת "עולם ישן מן היסוד נחריבה" נבובה להפליא בהקשר הזה, של השוואה בין ספרות לאינטרנט. ועם זאת, אני מתירה לעצמי איזו הערת סיכום, שהקדשתי לה זמן בעקבות התגובות לאחד הפוסטים של ניק קאר: ורד הוא ורד הוא ורד. טקסט לא. אין דין גרפיטי כדין רובינזון קרוזו ממש כשם שאין דין גלן גולד כדין תלמיד אורגנית מסור. ולא משנה אם שניהם מביעים את אותו הרעיון. יש דברים שמעבר למחשבה גולמית; אחד מהם הוא ביצוע (מה שעולה לי לראש הם סטנדרטים של ג'אז או מספרי סיפורים). מאחורי החומר - מילים, תווים, נייר וכל השאר - תמיד יש רוח, שלמרבה האירוניה, באה לידי ביטוי באופן הביטוי, וזה הדבר שמרגש ומעורר מחשבה.
יתרה מכך, לא הכמות קובעת: הרי סיפור בשש מילים שכתב המינגוויי או שיר הייקו יכולים להעביר מסר לא פָּחוּת מספר בן 30,000 מילים. הנקודה היא שהאיכות שגלומה בהם, הצורך למצות והרצון לזקק את הרוח בכמה שפחות חומר, אלה נעדרים (בהגדרה) מבלוגים או טוויטרים למיניהם, שמעמידים לנגד עיניהם את הזריזות, הפשטנות והשכתוב הבלתי פוסק. לכל אחד מהם יש תפקיד בעולם ואין שום סיבה לבחור ביניהם…
וזהו, די.
שלושה שבועות מסוכמים חלפו: הראשון ,השני וזה של אתמול - אבל בטח קראתם אותם לבד…:-). אחרי נופשונית קצרה, הנה כמה לינקים מעניינים שלא זכו להיכנס למהדורה הממסדית:
האם יש קשר בין סטודנטים לפילוסופיה לבין אלו החושקים בתואר במדעי המחשב? התשובה חיובית, וההסבר לה עשוי להיות נעוץ (גם) בפוסט המרענן של סטיבן פריי, בו הוא מתוודה על חיבתו העזה לשפה. ועוד שאלה פילוסופית: אם ראיתם משהו מעניין ברשת ואסור לשתף או להשתמש בו - האם יש לו ערך?
והנה משהו ששווה לשתף: מאמר של רוי כריסטופר שעוסק בגבולות הדקים שבין ביולוגיה לטכנולוגיה, ומקונן על היעדרה של אותנטיות וחוויות שאינן מתווכות דרך מחשב. ואפרופו גבולות דקים: כך מוסיפים תקשורת סלולרית לנייד הזעיר Acer Aspire One.
מינה טרוט, מייסדת פלטפורמת הבלוגינג Six Apart, מספרת על תחילת הדרך.
טים אוריילי, מו"ל ומארגן ועידות לחברי כת הווב 2.0, ממליץ לסופרים לקדם את עצמם גם ברשת. אחד מאלה שלא המתינו לעצות של אוריילי הוא תומס פינצ'ון, שמפעיל שישה אתרי Wiki.
ניהול זמן ברוח האנרכיזם (יש גירסאות טקסט או קומיקס).
כך נראית הגלובליזציה.
ולמי שהגיע עד הלום מגיעה תשורה: הזמנה ל-iCloud (השאירו פרטים בתגובות או שילחו לי מייל דרך עמוד "מי אני ומה שמי").
ולסיום, אל תשחקו עם האוכל; זה מה שקורה למי שכן. בעיקר אם הוא קארל וורנר.
אי שם בתחילת חודש מרץ התנעתי את הראיון עם שונה בראון, סגנית נשיא לתפעול עסקי בגוגל (ואחראית משאבי אנוש). בסוף אפריל הושלם השלב הראשון של התהליך והצלחתי לארגן שיחת טלפון איתה. כמה ימים אחר כך הפך הדבר הזה לכתבה, שיושנה היטב במרתפי "כלכליסט". לפני שבועיים היא פורסמה סוף סוף, וחשפה טפח מההתנהלות הפנימית ומאחורי הקלעים של החברה שכולם, משום מה, חולמים לעבוד בה. יש הרבה מילים, אבל היי, לפחות האתר לא מתרפרש מעצמו.
לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.
ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?
משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?
ג'וש לוין מ-Slate גילה שמילת החיפוש הפופולרית ביותר במנוע חיפוש הטורנטים isoHunt אינה שם של סרט או תוכנית טלוויזיה, אלא שמו של פיראט נערץ: aXXo. הוא אמנם לא הצליח להשיג ראיון עם הדמות שמאחורי המותג, אבל חשף כמה דברים מעניינים לא פחות.
כן, קצת נעלמתי (לפחות מפה), אבל אני עובדת על זה. השיבה לא תלווה בנאום היסט(ו)רי ברוח הימים האחרונים, ובוודאי לא תגרור אחריה זיקוקי דינור - אבל העיקר שהיא תגיע.
"שמש נצחית בראש צלול" הוא אחד הסרטים האהובים עלי (ובהקשר הזה גם השיר "כל החלומות" של אריק לביא). הסיבה היא שזכרונות וחוויות עבר - מרים כמתוקים+הכל כלול - הם כמו נוצות שממלאות את שמיכת האישיות של כל אחד. הם הדברים שהופכים בני אדם ממכונות משוכפלות ליצורים בעלי אישיות מובחנת. אבל המדע, שוב המדע, רוצה לשים לזה קץ: בטלגרף מדווחים על נוירוביולוגים מה-Brain and Behavior Discovery Institute שבבית הספר לרפואה בג'ורג'יה, שפיתחו מנגנון מולקולרי למחיקת זכרונות רעים, טראומות ופוביות בלי לפגוע בתאי המוח. במסגרת הניסוי הם חישמלו עכבר מעבדה ואז מחקו את הטראומה שגרמו לו באמצעות אנזים בשם CamKII, כמה אצילי מצידם.
החוקרים אמנם מודים שלזכרונות ופחדים יש תפקיד חשוב באבולוציה ובהתנהגות האנושית (ע"ע תקיעת אצבע בשטקר בגיל שנתיים ולמידת לקח מסמר שיער, תרתי משמע), אבל טוענים להגנתם שהמטרה אינה הטרדת עכברים, אלא הקלה על חייהם של הלומי קרב, פוביסטים מסוגים שונים ואנשים שזכרונותיהם מקשים עליהם להתנהל.
בנוסף, הם ממליצים לבעלי לב דואב לא לכסוס ציפורניים בהמתנה לגלולה שתמחה את שמו וזכרו של האהוב לשעבר; זה כנראה לא יקרה. ובכלל, נראה שבינתיים אין מה לדאוג, מוחם של בני אדם מורכב מעט יותר מזה של עכבר מעבדה למוד קרבות:
Despite the exciting breakthrough Dr Tsien said it would still be years before a similar trick could be carried on a human because their brains were much more complicated.
מצחיק, איך הטלוויזיה ותחלואיה משתחלים לחיי גם בלי מנוי להוט/יס: בעין השביעית התפרסם אייטם שלי על כתבה בניו יורק מגזין, שחשפה כי בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית הפרסום הסמוי גלוי ומקובל מתמיד, אפילו בסדרות "איכות".
סיכום השבוע פורסם כסדרו בכלכליסט עם מבול לינקים שריעננו קצת את הקיץ השחון שעבר על הרשת. כאן, באיחור קל, כמה תוספות:
ניב ליליאן וניר בומס בטור מצוין על ג'ין שארפ, לוחם חירות קשיש ולשעבר מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטאות הארוורד ודרטמות', שמפיץ את הרעיון שאפשר לחולל מהפכות פוליטיות גם בלי אלימות. ואיתמר שאלתיאל, הקדיש את "גיק בשבוע" האחרון (אחד המדורים הטובים ברשת העברית), לעדה לאבלייס ביירון, המתכנתת הראשונה בהיסטוריה.
ב-Goodness Blog ביקשו מקבוצה של מעצבים להמליץ על ספר שעורר בהם השראה, והשפיע על התפתחותם כיוצרים. לפרויקט היתה רק מגבלה אחת: אסור לבחור בספרי עיצוב. יש כמה תשובות מעניינות ומפתיעות.
ג'ייסון קוטקה החליט שאת ספרו הבא יוציא לאור באופן עצמאי לחלוטין.
קלייב תומפסון תוהה ב-Wired, האם קבוצת מהנדסים איטלקיים שמפתחים לוח אם מבוסס קוד פתוח, יכולים להתפרנס מהיוזמה. התשובה החיובית מסתתרת בכתבה. ואפרופו קוד פתוח ומודל עיסקיים: Flatworld Knowledge, מיזם ששם לו למטרה להציע ספרי לימוד שיתופיים וחופשיים, גייס לאחרונה 700,000 דולר מקרנות הון סיכון.
אוטובוס האתאיזם של הגרדיאן יצא לדרכו. ועוד בענייני תחבורה: אם אין לכם ג'יפ ולכן נמנע מכם העיסוק המתגמל של ציד הולכי רגל, תוכלו לרכוש פיאט ולהיות גיקים גם בדרכים; Eco-Drive הוא התקן USB, שיספק לכם מידע אודות רמות זיהום האוויר שאתם מפיצים, כמה דלק צרכתם ועוד.
טימו ארינה, צעיר פיני שמתפקד כאיש אשכולות עוד בטרם מלאו לו 25 (מה שאפשר להשיג כשלא מבזבזים זמן בצבא…), ירצה בוועידת סלולר, שתתקיים בקרוב באמסטרדם. נושא השיחה שלו הוא כיצד שינו הטלפונים הניידים את החברה בה אנו חיים ואיך מתמודדים עם השינוי.
הטלוויזיה הישראלית, על שלל ערוציה, מפגרת מאחורי המתרחש בעולם לא רק ברמה התוכנית, אלא גם - ובעיקר (הרי החיבה לזבל משותפת לצופי כל האומות) - בהבנה שהטכנולוגיה משנה את התעשיה. בטור שפורסם בכלכליסט יש הסבר ועצה קטנה על חשבון הבית.
עברתי דירה, לא היה לי אינטרנט. נהניתי מכל רגע. אני עדיין שוקלת האם לקלות היתרה שבה התנתקתי יש משמעות רחבה יותר. אבל בינתיים הכל כרגיל: סיכום השבוע עלה ביום שישי בכלכליסט. הנה מעט שאריות:
אפרופו הווידוי שבראש הפוסט, בטור הייעוץ של מגזין Salon התלוננה אחת הקוראות כי היא מתקשה לעמוד במשימות הכתיבה שלה, ובמקום, לוחצת ללא הרף על "רענן" ב-Google News. היועץ מזדהה.
"כותר" הוא פרויקט של מט"ח, שמהווה מעין ספריה מקוונת, בה ניתן לעיין בספרים, אנציקלופדיות וכתבי עת, שפורסמו בשנים האחרונות בעברית. עד עתה זוכה המיזם לשיתוף פעולה מצד לא מעט מו"לים, אבל למרבה הצער, הוא זמין בתשלום בלבד, כך שלא כל "שוחרי הדעת" יוכלו ליהנות ממנו.
לואיס לאפהאם מקונן על ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב (ומבלי משים גם על עמיתיהם בישראל), שלא מבינים את חשיבותם של מדעי הרוח, במיוחד בעידן הנוכחי, שמקדש ריקנות.
האם (ומתי) מילים מתחום האינטרנט זוכות לכבוד להיכלל במילונים המכובדים של השפה האנגלית? אנשי מילון אוקספורד, מרים-וובסטר ו-The American Heritage Dictionary of the English Language מסבירים את הכללים.
ללינוס טורוואלדס, האיש והלינוקס, יש בלוג חדש.
MobiSpray הוא ספק קונספט ספק יישום, שמאפשר לצייר גרפיטי באמצעות טלפונים סלולריים של נוקיה.
השבוע הושק ה-G1, הסלולרי הראשון שבו פועמת מערכת ההפעלה החופשית Google Android. ואיזה עיתוי הולם יותר ראיון עם אנשי OpenMoko, חברה שמציעה טלפון סלולרי המבוסס על חומרה ותוכנה חופשיות לגמרי. לדברי המייסד והמנכ"ל, שון מוס-פלץ, ההבדל בינו לבין גוגל אינו רק בסדרי הגודל, אלא באידאלים. הנה הראיון שפורסם בכלכליסט (לחצו להורדת קובץ PDF).
כמו במשל שלושת הקופים, כך גם המו"לים הישראלים מתעלמים מהמציאות; אוטמים אוזניהם לחבטות שספגו תעשיית המוזיקה והקולנוע, עוצמים עיניהם לנוכח מחירי הדלק המאמירים (שסייעו לאמזון לרשום רווחים נאים ברבעון האחרון), ונמנעים מדיבור אודות הזווית האקולוגית או הפן החברתי-תרבותי של עסקי הספרים. לבד מהתלהמות אקראית אודות מחירי הספרים, לא נערך בארץ דיון ציבורי רציני על השינויים שעוברים על עולם הספרות. הנוגעים בדבר מעדיפים להביט אחורה בערגה ולהתעלם מהאתגרים הטכנולוגיים שבפניהם ניצב הענף.
ויש עוד… »
בגלריה פורסמה כתבה על התרגום החדש (והקלוקל משהו) לספרו של ג'וזף הלר, "מלכוד 22". בינות לפרטים ההיסטוריים אפשר למצוא את האמירה המקוממת של יובל ביתן, בנו של המו"ל אשר ביתן, בעל הזכויות על התרגום המקורי לעברית:
"כרגע ההוצאה לא מתנהלת", הוא מוסיף. "יש הרבה מאוד ספרים שהלכו לגריסה, כי להחזיק מחסן עולה הרבה כסף. יש מחברי ספרים שהחזרנו להם את הזכויות. יש ספרים שהזכויות בידינו אבל כבר לא מדפיסים אותם ולכן אי אפשר למצוא אותם בחנויות, למשל הספרים של דן בן-אמוץ. זה עסק שהולך וגווע, כמו אבא פחות או יותר. 'מלכוד 22' זה עוד מסמר בארון".
זה לא אישי, כן, אבל סעמק, על קלדניות שמעתם? על אינטרנט שמעתם? טוב שהוא לא אמר שזה ממש מלכוד 22.
בעוד שתאגידים העוסקים בהשבחת זרעים רואים בצמחים מהונדסים גנטית את התשובה למשבר המזון העולמי, ד"ר יוסי אזוב מבקש להזהיר אותנו מפני פתרונות קסם, שמתיימרים להציל את העולם מרעב. רקע בביולוגיה והתעניינות בסוגיות פילוסופיות של המדע הביאו את אזוב, מדען המתגורר בחיפה, לכתוב את המותחן "קרטל האורז", שיצא לפני כחודש לחנויות. "אני עוסק באקולוגיה ימית ואיכות הסביבה ובזה הספר עוסק - האם ריבוי האוכלוסיה בכדור הארץ בעייתית או לא".
ויש עוד… »
