ברמה העקרונית

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם של.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 11 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; רן יניב הרטשטיין, אלוף האינטרנט; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

לא יודעת אם יצא לכם לאפיין אותם, אבל שמתם לב שהאנשים שממהרים לאיים בתביעות הם אלה המאותגרים רטורית? אלה המתעקשים להעניק פרשנות דמיונית לעובדות? אלה המעדיפים מדון על פני דיון? אלה שמביטים על העולם בצורה שחד מימדיות עמוקה בהשוואה אליה? וזה הכל שאלות רטוריות, כן?

הפעם טענותי לא מופנות לתאגידים אוחזי קניין רוחני ולרשמני פטנטים נלהבים, אלא לתוצרים נבובים של מערכת החינוך הישראלית. אלה המסמלים בצורה המוחשית ביותר את הכשלים בהבנת הנקרא, את העילגות הרשלנית, את האימוץ הריק מתוכן של ה"דמוקרטיה". אלה שגורמים לי לפקפק בחיוניות של כל האינטרנט הזה, על חופש הביטוי העקום שהוא מציע והליברליזם המזויף שהוא מאפשר.

מצד שני, למה להיות שלילית? הרי יוצא לי משהו מחדלי האישים הללו: אני זוכה להשתמש במילות שטנה נימוסיות במקום להסתפק בקללות רב לשוניות.

מצד שלישי: עופו קיבינימט טפילים נקלים!

*מתוך השיר "גנבים". מילים ולחן: שלום חנוך. ביצוע: דורי בן זאב

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.

רשות הדיבור לדפנה טלמון:

פרויקט "מרכיבים" התחיל לפני יותר משנה ברכישה אקראית של זוג משקפי ראיה גדולים במיוחד. המשקפיים עוררו עניין, וכשאנשים התחילו לבקש למדוד אותם, התחלתי לצלם ומאז לא הפסקתי. כעת כולל הפרויקט למעלה מ-700 מצולמים, ביניהם: רופוס ויינרייט, לורי אנדרסון, אביב גפן, ניר הוד, השר גדעון סער, השר אבישי ברוורמן, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ח"כ דוב חנין, יאיר לפיד, אורי גוטליב, ריקי בליך, רומי אבולעפיה, מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, גואל רצון, עודד בן עמי (שצולם בשידור חי), יונית לוי, פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמים, חברים, בעלי חיים ובני משפחה.

פרויקט מרכיבים

בימים אלה אני עובדת על תערוכה, שתאצור מורן שוב ותוצג במתחם העיצוב החדש של משפחת קסטיאל. בנוסף, חברתי לארגון בינלאומי בשם Unite for Sight, ובמסגרת התערוכה ייאספו זוגות משקפיים רבים ככל האפשר, שייתרמו לאנשים שלא יכולים לרכוש זוג עבור עצמם – פה או במדינות מתפתחות.

כדי להרים את האירוע אני זקוקה לנותני חסות ותמיכה למיניהם: אם את בעלת חנות משקפיים קטנה, אם הלב שלך רחב, אם הפרויקט קסם לך עד שאת חושבת שהוא חייב לעבור לשלב הבא, וגם אם סתם בא לך לסייע לפרויקט נחמד לעבור מן הכוח אל הפועל – תוכלו לעזור. כל מה שצריך הם 50 משקיעים/תומכים, שיתרמו אלף שקלים, וביחד נקים את התערוכה.

הכסף נועד להדפסות, מולטימדיה, הטסת המשקפיים, הפקה, יחסי ציבור וכדומה. כמובן שאם תוכלו לתרום בדרך אחרת – אשמח ביותר. עד כה נרתמו ותרמו:

* משפחת קסטיאל
* ניופאן
* קרט – קאנון
* "הבסטה"
dafna {at} markivim.com או בטלפון 052-3450909

פרויקט מרכיבים

קצת עדכונים עיצוביים: תבנית וורדפרס חדשה לבלוג הזנוח (Simple, בתרגומו של ארז וולף), טרוניות ישנות על היעדר פונטים נורמליים בעברית וקידום ניכר של מיצי במעלה הסיידבר.

ותמיכה טכנית: מישהו יודע איך מאחזרים שם משתמש נשכח ב-FeedBurner?

החיים בלי אינטרנט

(צילום: בראלה)

חברת גטי, שמחזיקה ארכיון עצום של צילומים, ערכה תחרות סרטונים, שמטרתה להמחיש את רוחב היריעה שמכסה הארכיון שלה. הנה אחד הסרטונים שנוצרו לפרויקט.

מקסוויני המעולים פירסמו רשימה אלטרנטיבית של שאלות שחזור סיסמה. למה להסתפק בשם בית הספר התיכון כשאפשר להיזכר בסיסמה האבודה כך:

What is your older sister's favorite Monopoly game piece?

How many hours did it take you to drink that bottle of Jack Daniel's yesterday?

What time was it when, in a drunken rage, you threw your novel into the fire?

שלי יחימוביץ' מצהירה שמפלגת העבודה לא נעזרה בשירותיהם האדיבים של מגיבים בתשלום:

"יש לי הסתייגות עזה", מודה חברת הכנסת, "מהרעיון שמישהו יצדד בי או במפלגתי, ערכית ופוליטית, תמורת תשלום. אז כתבתי מכתב למי שבקשו להתנדב לפעילות ערב הבחירות דרך מטה הארגון של המפלגה. במקביל פניתי גם למיילינג ליסט שלי, שאלתי מי מוכן לטקבק ולהיות פעיל בפורומים, בהתנדבות".

ואדם שוב, באותו עיתון/אתר בדיוק, מתרגל דו משמעות בצורה שטרם נראתה כמותה ב"עיתונות" הישראלית:

אין ספק שחברות חכמות ומנהלים אינטליגנטיים יוכלו להפיק מפעילות נבונה וארוכת טווח באינטרנט תועלת ממשית. אלא שההתלהבות הזו יצרה מערבולת מסוכנת: בשוק, במיוחד בשוק הישראלי, יש מעט מדי ידע ועוד הרבה פחות מזה ניסיון, באשר לפעילות מסחרית ברשת, ולא מעט חברות נגררו על ידי "נערי אינטרנט" לפעילות שגרמה להן נזק יותר משהביאה תועלת.

חבל שאין איזכור לטרנד התגובות הממומנות.