ברמה העקרונית

לא יודעת אם יצא לכם לאפיין אותם, אבל שמתם לב שהאנשים שממהרים לאיים בתביעות הם אלה המאותגרים רטורית? אלה המתעקשים להעניק פרשנות דמיונית לעובדות? אלה המעדיפים מדון על פני דיון? אלה שמביטים על העולם בצורה שחד מימדיות עמוקה בהשוואה אליה? וזה הכל שאלות רטוריות, כן?

הפעם טענותי לא מופנות לתאגידים אוחזי קניין רוחני ולרשמני פטנטים נלהבים, אלא לתוצרים נבובים של מערכת החינוך הישראלית. אלה המסמלים בצורה המוחשית ביותר את הכשלים בהבנת הנקרא, את העילגות הרשלנית, את האימוץ הריק מתוכן של ה"דמוקרטיה". אלה שגורמים לי לפקפק בחיוניות של כל האינטרנט הזה, על חופש הביטוי העקום שהוא מציע והליברליזם המזויף שהוא מאפשר.

מצד שני, למה להיות שלילית? הרי יוצא לי משהו מחדלי האישים הללו: אני זוכה להשתמש במילות שטנה נימוסיות במקום להסתפק בקללות רב לשוניות.

מצד שלישי: עופו קיבינימט טפילים נקלים!

*מתוך השיר "גנבים". מילים ולחן: שלום חנוך. ביצוע: דורי בן זאב

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.

מצחיק, איך הטלוויזיה ותחלואיה משתחלים לחיי גם בלי מנוי להוט/יס: בעין השביעית התפרסם אייטם שלי על כתבה בניו יורק מגזין, שחשפה כי בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית הפרסום הסמוי גלוי ומקובל מתמיד, אפילו בסדרות "איכות".

כמה כסף נראה לך שסלקום מוכנה לשלם עבור התודעה שלך? התשובה כאן.

לפני שבוע בדיוק, בעודי טורחת על סיכום השבוע, עיינתי ב"אתר" החדש של חדשות ערוץ 2. בלי שום תכנון מוקדם, צנח לו עכברי על עוד אחת מכתבות התוכן השיווקי בהן מצטיינת חברת החדשות הלאומית. הפעם זכתה בשירות יצרנית הריהוט השבדית איקאה, שבתיווכו של כתב השטח העשוי ללא חת אילן לוקאץ', לוקקה תדמיתה כמייצגת הישראליות האולטימטיבית. מצד אחד, אין כמו ערוץ 2 כדי להתמלא עזוז לקראת יום חדש. מצד שני, הדרך הטובה המועילה ביותר לתיעול כעסים זו כתיבה, ולכן זיקקתי את התיעוב שלי למילים ושלחתי אותן ל"עין השביעית". הנה הכתבה שם, והנה גירסה מעט שונה:

המשך קריאה..

נמרוד קמר מגלובס פירסם טור זועם על התקשורת הישראלית, שידם של בעלי ההון תקועה לה עמוק עמוק בישבן, כל כך עמוק שנוצר הרושם כאילו בעלי ההון מתפעלים את ערוצי הטלוויזיה, חברות הלווין והכבלים (וכמובן העיתונים), כאילו היו בובות אצבע. הפעם מדובר ב"שיטת השקשוקה", סרט תיעודי שמיקי רוזנטל עמל עליו כבר שנים וככל הנראה חושף פנים שהפמיליה לא רוצה להראות, וזו כנראה סיבה מספיק טובה בשביל ש-yes תחליט לא לשדר אותו. אולי יהיה מקבץ פרסומות במקום.

"מה שקרה כאן הוא מקרה מבחן המלמד שעלינו להשתלט סופית על המימון ציבורי ולקבוע בחוק את החופש האמנותי, כדי שיהיה חופש מלא. כמובן שתמיד אפשר להחליט שהאינטרסים הפרטיים צריכים להכריע, וצריך לבטל את התמיכה הציבורית כליל. איפה אפשר לצפות בסרט העוסק באחים עופר?"

אבל התשובה מובנת מאליה, אפילו לטוקבקיסטים לא כל שכן לקמר גולש-העל. היחידים שלא פתרו עדיין את תשבץ ההגיון הם רוזנטל ושותפיו להפקה. נורא קל לפתוח חשבון משתמש ב-Youtube, כדאי לכם לנסות.

עדכון: יוסי דהאן מהעוקץ מרחיב ומספר שהאחים עופר מנסים למנוע גם מהסינמטק להקרין את הסרט.

בני ציפר כותב בהארץ על כך שישראל אוסרת להפיץ בתחומה תרגומים לערבית של ספרי ילדים, כמו "הארי פוטר", "פינוקיו" ואחרים. מצד אחד, זה נשמע כמו צעד אופייני למדינתנו קצרת הרואי. מצד שני, בכל פעם שאני נתקלת באטימות ובצרות האופקים של "מנהיגיו" של פאקינג-עם-הספר-עלק אני חוטפת חפפה מחדש, כאילו מעולם לא חזיתי בפנים השונות שמסוגל לעטות על עצמו רוע צרוף. וכן, לאסור על ילדים לקרוא (אפילו "הארי פוטר") נכנס לקטגוריה הזו.

התירוץ, כמו שמסביר ציפר, הוא שהספרים הודפסו על ידי מו"ל לבנוני, ולכן נחשבים ליבוא מארץ אויב:

"על פי חוק מנדטורי משנת 1939 אין לאשר יבוא ספרים מארץ אויב. הבריטים תיקנו את התקנה כדי להילחם בגרמניה הנאצית. אבל נגד מי אנחנו נלחמים? נגד הוצאת ספרים בלבנון, ונגד ילדים קוראי ערבית בארץ, שלא יכולים ליהנות מספרים שכל ילד דובר עברית רשאי לקראם [...] והנה אני צועק בקולי הקטן והחלש אל שר האוצר (הוא האחראי הבלעדי להסרת החרם המטופש הזה) להרשות לילדים ערבים לקרוא את הארי פוטר. הנה עוד דוגמה לבנאליות של רוע: יש תקנה אבסורדית, אפשר להסתתר מאחוריה, בה בשעה שאפשר בהינף קולמוס לשחרר את האיסור."

ב-nrg מביאים את תגובתו השקרית של דובר משרד האוצר, שלומי שפר, שמסביר כי חל איסור גורף על מסחר עם "מדינות אויב". המו"ל הישראלי סאלח עבאסי מהוצאת "כל בו ספרים" מפריך את הבדותה, ומגלה כי מדינת כל יהודיה דווקא סוחרת עם סוריה – מייבאת בגדים ומייצאת תפוחים. והוא יודע על מה הוא מדבר:

"עבאסי מודע לחוק, ולכן הוא ניסה בעבר לייבא ספרים שהודפסו בלבנון ובסוריה – דרך ירדן. לפני שנתיים השמידו פקידי המכס במעבר הגבול 4,000 ספרים, בהם גם ספרי ילדים, שייבא מירדן. בימים אלה עדיין מתנהלת תביעת נזיקין על סך מיליון שקלים שהגיש נגד המדינה".

לא שאני בעד פרסומות ולא שאני בעד פלאפון, אבל האוניברסיטה העברית הדגימה השבוע את כל מה שרע בביטוי "קניין רוחני", כשאסרה על חברת פלאפון להשתמש בשמו של אלברט אינשטיין בקמפיין הפרסומי המעפן שלה.

מאחר שאין לי טלוויזיה בבית כבר שנים, היו לי רגשות מעורבים כשקראתי את הידיעה על כך שוועדת הכלכלה של הכנסת חוככת האם לאפשר ל-HOT ול-yes לשדר פרסומות. מצד אחד בער בי זעם צרכני קדוש-אך-מתבקש. רגע אחריו התעוררה השמחה לאיד: "יופי, אולי עכשיו המטומטמים, שמשלמים מאות שקלים בחודש כדי לצפות באשפה הופכת לקומפוסט, יתעוררו". מכיוון שכך, החלטתי לאמץ את ז'אנר ה"פוסט אורח". קבלו את תגובתה המוערת של בראלה לפארסה התורנית:

המשך קריאה..