איך יכולנו לשכוח 9 ביולי, 2009
השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.
ראיון עם דניס דאטון 9 ביולי, 2009
לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.
"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.
אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)
לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.
כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".
ראיון עם מאט ג'ונס 3 ביולי, 2009
מאט ג'ונס, ממייסדי אתר התיירות הקהילתי Dopplr (והמעצב הראשי שלו), הוא איש עם תחומי עניין מגוונים, זרם תודעתי מפותח, תובנות יוצאות דופן ובלוג עם שם מנצח. לפני כמה חודשים ראיינתי אותו עבור מוסף השראה של כלכליסט. זה מה שיצא.
"מאט ג'ונס מייצא את התודעה שלו לרשת. מעצב העל שאחראי לממשקי המשתמש של נוקיה ושפיתח את האתר של BBC מתעד באינטרנט כל רגע מחייו. לא פלא שהוא יודע טוב מכולם איך הטכנולוגיה משנה את החוויה, את הזיכרון ואת בני האדם. בראיון איתו הוא מסביר למה לא מדובר בגיקיות פתטית אלא בתענוג אמיתי"
ראיון עם קן רובינסון 1 ביולי, 2009
"אתה פלא", כתבה פעם חוה אלברשטיין לילד כלשהו, ותהתה מה בדיוק מלמדים אותם בבית הספר. בימים מהבילים אלה, שבהם הנוער יוצא לחופשי וההורים מייללים על מר גורלם באוזנו של כל כתב רענן, קשה שלא לחשוב שלמעשה, בתי הספר הם המקומות הכי גרועים שאליהם אפשר לשלוח ילד, אלא אם המטרה היא לגרום לו כמה שיותר נזק לטווח ארוך. מצד שני, מה אפשר לעשות? ובכן, בהנחה שחינוך ביתי אינו חלופה שמתאימה לרוב האנשים, פרופ' קן רובינסון, מומחה לחינוך ואיש שיחה מצטיין במיוחד, מציע לעשות מהפכה במערכת החינוך. הנה ראיון שערכתי איתו:
הטוויטר של מרלין מונרו 13 במאי, 2009
לפני איזה זמן פורסמה ב-ynet כתבה שלי על טוויטר, שבה כיליתי מעט מזעמי על האתר המיותר הזה, תוך שאני נתלית באילנות גבוהים למדי, כמו ניק קאר, אלכסנדר פן, ז'אן בודריאר ופרידריך ניטשה (שלושת האחרונים הושמטו בעריכה). בינתיים חלפו להם הימים ושירות הקצרנות מסרב לרדת מסדר היום, אפילו לא קרוב: השבוע פירסם נועם יורן באתר "העין השביעית" מאמר, שבו השווה בין טוויטר לתוכניות ריאליטי:
הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.
וגם:
למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו.
מלבד העובדה שאני חולקת על המסקנות שלו, אני חושבת שהוא – כמו אחרים – מנסה לאנוס את טוויטר לחשוף את המשמעות הפילוסופית שלכאורה עומדת בבסיסו או בבסיס הצלחתו, וממש כמו שאני גייסתי את האינטלקטואלים כדי לתקוע סיכה בבלון, גם יורן ואחרים זקוקים לאיזו גושפנקא של עומק כדי להמשיך ולעסוק בזוטות הקיומיות שהאתר הזה (או הריאליטי) מייצג.
בכל מקרה, בשיטוטי ב-RSS נתקלתי בפוסט מהבלוג The Pinocchio Theory, שהתקשר לי בצורה מושלמת לשתי התופעות התרבותיות המגונות הללו, כפי שיורן הגדיר אותן. סטיבן שבירו, הכותב, מציע היסטוריה קצרצרה של הסלבריטאות – שאותה אי אפשר להפריד לא מריאליטי ולא מטוויטר – ומשווה בין דמותה הציבורית-קולנועית של השחקנית/במאית/צלמת/אמנית/סלבריטאית האיטלקיה אסיה ארג'נטו, לבין זו של גרטה גרבו ומרלין מונרו. גם שבירו רותם לעגלת הטיעונים שלו את בודריאר, כדי להסביר את ההבדל בין "כוכבות" ל"סלבריטאות".
In contrast to both Garbo and Monroe, however, Asia Argento no longer retains even the slightest trace of transcendence. She is directly carnal, directly present in the flesh.
וגם:
Garbo and Monroe are seductive, therefore, because they are never simply and wholly present; they allure my gaze, beyond visibility, into the realm of that which is secret and hidden. But Baudrillard is not seduced by someone like Argento, because she is self-demystified, and all too fully there.
אותה "השקיפות המגונה", ששבירו נועל איתה את הפוסט היא בדיוק אחת הבעיות שיש לי עם טוויטר (וגם עם ריאליטי, אם כי זה באמת דורש הרחבה לחוד): ה-Always On, ה-Too Much Information, חשיפת היתר והנוכחות היתרה הזו שמחייבת התייחסות בלתי פוסקת לכל נושא שעל הפרק כי אחרת נישאר מאחור, זנוחים – לא רק משעממת, לפעמים היא גם די מגעילה.
חשיבותה של קהילה 18 בפברואר, 2009
שתי כתבות שלי מהעת האחרונה:
1. מגזין JPG אמור היה להיות שוס: ירחון צילום שמודפס על נייר כרומו מהודר, שכל תכניו נוצרו על ידי קהילת גולשים. מה יכול להיות יותר ריווחי מזה? ובכל זאת, שנתיים אחרי ההשקה הוא נסגר. בראיון שערכתי עם העורכת הפורשת, לורה ברונאו-מיינר, ניסיתי להבין האם האשם בהנהלה או במודל העיסקי.
2. הוא אמנם היה מצונן, אבל בראיון איתו סיפר ג'ון לילי, מנכ"ל מוזילה, למה לא תמיד טוב להיות גדול. כל מה שרציתם לדעת על ניהול במאה ה-21 וחשיבותה של קהילה נאמנה.
הכל פוליטי(קו) 31 בדצמבר, 2008
ב"עין השביעית" עלתה כתבה שלי על שלושת פורטלי הבחירות שהפציעו לאחרונה, ונראה שכמו הממשלות שלנו, גם הם לא יזכו להאריך ימים.
שבטים דיגיטליים 22 בדצמבר, 2008
בכלכליסט התפרסמה כתבה שלי על אנתרופולוגים וחוקרים מתחומי מדעי החברה, המועסקים בחברות טכנולוגיה ותפקידם לחקור ולהבין את צרכי המשתמשים בקהילות אלה ואחרות – חלקן הגדול בעולם השלישי. עבור החוקרים מדובר באחת האפשרויות היחידות לפרנסה ממקצוע כמו אנתרופולוגיה, אבל מבחינת החברות יש כאן לא מעט ציניות, כמו שנכתב בכותרת המשנה: קולוניאליזם שיווקי או שירות מופלא שמתאים לכל קהילה בעולם את המוצר שהיא צריכה?
אז איך המקבוק החדש? 16 בדצמבר, 2008
בין שאר הדברים שמעסיקים אותי בימים אביבייים אלה, נמצא הגיבור של הסקירה הבאה בכלכליסט, שאת זהותו אפשר להבין מכותרת הפוסט. זנחתי את הרובוטריק של IBM לטובת מקבוק כסוף ואוורירי ואני מברכת על ההחלטה כל יום; יתכן שסטיב ג'ובס הוא רודן, אפל היא כת במסווה ו-iPod זה חרא נגן, אבל אי אפשר להכחיש שבכל מה שנוגע למחשבים ומערכות הפעלה – הם יודעים את העבודה. אגב, אם יש לכם דרך לרכוש אותו בארה"ב (או במדינה מתוקנת שבה היבואן הרשמי לא מתעקש לגבות מהלקוחות דמי-כלום שערורייתיים), העיסקה כדאית אף יותר.
Interview with Richard Seymour 15 בדצמבר, 2008
ג'זבל כהן תירגמה לאנגלית את הראיון שערכתי עם המעצב ריצ'רד סימור.
Go Read it if you're not reading Hebrew.
