ברמה העקרונית

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.

מאט ג'ונס, ממייסדי אתר התיירות הקהילתי Dopplr (והמעצב הראשי שלו), הוא איש עם תחומי עניין מגוונים, זרם תודעתי מפותח, תובנות יוצאות דופן ובלוג עם שם מנצח. לפני כמה חודשים ראיינתי אותו עבור מוסף השראה של כלכליסט. זה מה שיצא.

"מאט ג'ונס מייצא את התודעה שלו לרשת. מעצב העל שאחראי לממשקי המשתמש של נוקיה ושפיתח את האתר של BBC מתעד באינטרנט כל רגע מחייו. לא פלא שהוא יודע טוב מכולם איך הטכנולוגיה משנה את החוויה, את הזיכרון ואת בני האדם. בראיון איתו הוא מסביר למה לא מדובר בגיקיות פתטית אלא בתענוג אמיתי"

לחצו להמשך הקריאה.

לפני איזה זמן פורסמה ב-ynet כתבה שלי על טוויטר, שבה כיליתי מעט מזעמי על האתר המיותר הזה, תוך שאני נתלית באילנות גבוהים למדי, כמו ניק קאר, אלכסנדר פן, ז'אן בודריאר ופרידריך ניטשה (שלושת האחרונים הושמטו בעריכה). בינתיים חלפו להם הימים ושירות הקצרנות מסרב לרדת מסדר היום, אפילו לא קרוב: השבוע פירסם נועם יורן באתר "העין השביעית" מאמר, שבו השווה בין טוויטר לתוכניות ריאליטי:

הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.

וגם:

למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו.

מלבד העובדה שאני חולקת על המסקנות שלו, אני חושבת שהוא – כמו אחרים – מנסה לאנוס את טוויטר לחשוף את המשמעות הפילוסופית שלכאורה עומדת בבסיסו או בבסיס הצלחתו, וממש כמו שאני גייסתי את האינטלקטואלים כדי לתקוע סיכה בבלון, גם יורן ואחרים זקוקים לאיזו גושפנקא של עומק כדי להמשיך ולעסוק בזוטות הקיומיות שהאתר הזה (או הריאליטי) מייצג.

בכל מקרה, בשיטוטי ב-RSS נתקלתי בפוסט מהבלוג The Pinocchio Theory, שהתקשר לי בצורה מושלמת לשתי התופעות התרבותיות המגונות הללו, כפי שיורן הגדיר אותן. סטיבן שבירו, הכותב, מציע היסטוריה קצרצרה של הסלבריטאות – שאותה אי אפשר להפריד לא מריאליטי ולא מטוויטר – ומשווה בין דמותה הציבורית-קולנועית של השחקנית/במאית/צלמת/אמנית/סלבריטאית האיטלקיה אסיה ארג'נטו, לבין זו של גרטה גרבו ומרלין מונרו. גם שבירו רותם לעגלת הטיעונים שלו את בודריאר, כדי להסביר את ההבדל בין "כוכבות" ל"סלבריטאות".

In contrast to both Garbo and Monroe, however, Asia Argento no longer retains even the slightest trace of transcendence. She is directly carnal, directly present in the flesh.

וגם:

Garbo and Monroe are seductive, therefore, because they are never simply and wholly present; they allure my gaze, beyond visibility, into the realm of that which is secret and hidden. But Baudrillard is not seduced by someone like Argento, because she is self-demystified, and all too fully there.

אותה "השקיפות המגונה", ששבירו נועל איתה את הפוסט היא בדיוק אחת הבעיות שיש לי עם טוויטר (וגם עם ריאליטי, אם כי זה באמת דורש הרחבה לחוד): ה-Always On, ה-Too Much Information, חשיפת היתר והנוכחות היתרה הזו שמחייבת התייחסות בלתי פוסקת לכל נושא שעל הפרק כי אחרת נישאר מאחור, זנוחים – לא רק משעממת, לפעמים היא גם די מגעילה.

מקסוויני המעולים פירסמו רשימה אלטרנטיבית של שאלות שחזור סיסמה. למה להסתפק בשם בית הספר התיכון כשאפשר להיזכר בסיסמה האבודה כך:

What is your older sister's favorite Monopoly game piece?

How many hours did it take you to drink that bottle of Jack Daniel's yesterday?

What time was it when, in a drunken rage, you threw your novel into the fire?

הבמאי קן גאמבס שוחח עם תיאולוגית, פילוסוף ומדען על מכונות חושבות, בינה מלאכותית והיתרונות והחסרונות של רעיונות כמו הסינגיולריטי. את הסרט התיעודי שלו – Building Gods – הוא העלה לרשת (אפשר גם להוריד, לא חייבים לצפות ב-Stream).

בכלכליסט התפרסמה כתבה שלי על אנתרופולוגים וחוקרים מתחומי מדעי החברה, המועסקים בחברות טכנולוגיה ותפקידם לחקור ולהבין את צרכי המשתמשים בקהילות אלה ואחרות – חלקן הגדול בעולם השלישי. עבור החוקרים מדובר באחת האפשרויות היחידות לפרנסה ממקצוע כמו אנתרופולוגיה, אבל מבחינת החברות יש כאן לא מעט ציניות, כמו שנכתב בכותרת המשנה: קולוניאליזם שיווקי או שירות מופלא שמתאים לכל קהילה בעולם את המוצר שהיא צריכה?

בין שאר הדברים שמעסיקים אותי בימים אביבייים אלה, נמצא הגיבור של הסקירה הבאה בכלכליסט, שאת זהותו אפשר להבין מכותרת הפוסט. זנחתי את הרובוטריק של IBM לטובת מקבוק כסוף ואוורירי ואני מברכת על ההחלטה כל יום; יתכן שסטיב ג'ובס הוא רודן, אפל היא כת במסווה ו-iPod זה חרא נגן, אבל אי אפשר להכחיש שבכל מה שנוגע למחשבים ומערכות הפעלה – הם יודעים את העבודה. אגב, אם יש לכם דרך לרכוש אותו בארה"ב (או במדינה מתוקנת שבה היבואן הרשמי לא מתעקש לגבות מהלקוחות דמי-כלום שערורייתיים), העיסקה כדאית אף יותר.

כשקראתי את המאמר הזה לא ידעתי אם לפלבל בעיני ולהמשיך הלאה, או לתת דרור לנרווים שביעבעו בראשי. מאחר שלמדתי כבר מזמן שהדרך היחידה להנמיך את האש היא לכתוב, ומכיוון שלא יכולתי להותיר את העניין הזה ללא מענה – החלטתי להשיב. מה שיצא זה מאמר שכותרתו ככותרת הפוסט.

בשבועות שחלפו מאז החלטתי שקריאת מוות לאליטות וכל גישת "עולם ישן מן היסוד נחריבה" נבובה להפליא בהקשר הזה, של השוואה בין ספרות לאינטרנט. ועם זאת, אני מתירה לעצמי איזו הערת סיכום, שהקדשתי לה זמן בעקבות התגובות לאחד הפוסטים של ניק קאר: ורד הוא ורד הוא ורד. טקסט לא. אין דין גרפיטי כדין רובינזון קרוזו ממש כשם שאין דין גלן גולד כדין תלמיד אורגנית מסור. ולא משנה אם שניהם מביעים את אותו הרעיון. יש דברים שמעבר למחשבה גולמית; אחד מהם הוא ביצוע (מה שעולה לי לראש הם סטנדרטים של ג'אז או מספרי סיפורים). מאחורי החומר – מילים, תווים, נייר וכל השאר – תמיד יש רוח, שלמרבה האירוניה, באה לידי ביטוי באופן הביטוי, וזה הדבר שמרגש ומעורר מחשבה.

יתרה מכך, לא הכמות קובעת: הרי סיפור בשש מילים שכתב המינגוויי או שיר הייקו יכולים להעביר מסר לא פָּחוּת מספר בן 30,000 מילים. הנקודה היא שהאיכות שגלומה בהם, הצורך למצות והרצון לזקק את הרוח בכמה שפחות חומר, אלה נעדרים (בהגדרה) מבלוגים או טוויטרים למיניהם, שמעמידים לנגד עיניהם את הזריזות, הפשטנות והשכתוב הבלתי פוסק. לכל אחד מהם יש תפקיד בעולם ואין שום סיבה לבחור ביניהם…

וזהו, די.

לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.

ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?

משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?