ברמה העקרונית

בהמשך לפוסט על איכות התרגום בארץ, העליתי מן האוב עוד חומרים שאספתי לצורך התחקיר לכתבה: כמה ראיונות עם מתרגמים בולטים, שמעידים על עיסתם ועד כמה קשה להם לבשל אותה כשאין להם כסף לגז.

הסופר והמתרגם הרוקי מוריקאמי מחזק, בראיונות עימו, את ההנחה שתרגום הוא לא סתם המרה בין שפות, הוא אחד המרכיבים המרכזיים שמשפיעים על הרצון שלנו לקרוא:

"מכל הגורמים המושכים אנשים לקריאת רומנים, הגורם החשוב ביותר הוא קצב. רומנים שהקצב שלהם משובש נקראים ע"י אנשים אחדים במשך תקופת זמן ארוכה, או ע"י אנשים רבים במשך תקופת זמן קצרה אולם לא נקראים ע"י אנשים רבים במשך תקופות ארוכות…"יפנית ואנגלית בנויות אחרת, כך שאם אתה מתרגם ישירות, קשה להשיג את הקצב המתאים. הדבר תלוי בכל מתרגם באופן אינדיבידואלי ועליו לחתור למציאת הקצב הנכון".

מיכאל דק, בביקורתו על התרגום החדש של שרון פרמינגר ל"תום סוייר" (מארק טוויין), כותב:

במאמר על אמנות התרגום דימה אברהם שלונסקי את המתרגם לשחקן הנכנס לדמות, ואני מבקש להוסיף שהדמות שאליה נכנס המתרגם היא לעתים זו של המחבר ולעתים זו של גיבוריו…כך נוצר תרגום. מתוך הזדהות. התרגום הוא לשונו של הסופר בשפתו של הקורא ובמובן הזה התרגום של שרון פרמינגר הוא טוויין בעברית, עם הליכה זהירה בעקבות השפה הפרחחית הדרומית…אין תרגום אוטומטי. מוטב שנגיד "בינתיים אין". מחשב כבר יכול לספר בדיחות, אבל עוד לא להבין אותן ועד אז מובטחת לנו, המתרגמים, פרנסה מצומקת (במיוחד בולט הדבר כשכבר פגו זכויות היוצרים ולא צריך לשלם לסופר תמלוגים). אהרון אמיר אמר לי פעם, אם כי בוודאי אמר זאת גם לאחרים: "עבדתי מהר כדי להתקיים". קשה להגיד שזה תורן שאפשר להניף עליו דגל של גאווה מקצועית".

השכר הנמוך וחוסר ההערכה לעבודת התרגום, מגלה גם המתרגם ניר רצ'קובסקי (נוטות החסד, סוויטה צרפתית ועוד), משפיעים גם על איכות התרגום. בראיון עם סמי דואניאס מטיים אאוט הוא מודה:

"בקושי. אני מנסה. זה בעיה שכמעט בלתי אפשרי להתפרנס בארץ מתרגום. שוחחתי עם נילי מירסקי, שזכתה לא מזמן בפרס ישראל, וגם היא אמרה את זה. יש מתרגמים מוכשרים בארץ שמאוד רוצים לעבוד, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. המתרגם נמצא בתחתית שרשרת המזון. היום תרגום טוב נחשב למותרות. ואם יש תרגם בינוני – מה זה משנה, הספר יימכר בכל מקרה. גם המתרגמים הטובים נאלצים לעבוד בלוח זמנים לחוץ שפשוט פוגע באיכות".

ותוספת מאוחרת: דן בורנשטיין מתייחס בליבריסטאן, בלוג הספרות שלו, לכתבה המקורית שלי בכלכליסט, וקורא לציבור לפעול:

"אולי הציבור הוא שצריך להבהיר להוצאות, שחיסכון כזה יגרום גם לקונים לחסוך את כספם ולא להוציא אותו על ספרים מאיכות גרועה שיוצרו בסדנאות יזע. ההוצאות צריכות לתת למתרגמים מעמד של סופרי-משנה ולא של טכנאים שבאים לתקן את המזגן במשרד של המנכ"ל – ובטח שלא לשלם להם על-פי יחידות מנייה ארכאיות כמו "גיליון דפוס"".

פוסטים קשורים

• ממיר קטליטי
• העידן התעשייתי*
• הו, האבסורד