Blogless 22 ביולי, 2008
התפרסם בכלכליסט טור קצר שלי, שמסכם (עד הודעה חדשה), את מה שאני חושבת על הטרנד המאוס של "הבלוגים מתו, יחי השרבוט האקראי".
אגב, העמדה העקרונית שלי, כמו שאמרתי בפודקאסט – אך נושא השיחה כולו נערך החוצה – היא שההבדל בין טוויטר לבין בלוג הוא כמו ההבדל בין להשתין ברחוב לבין להשתין בבית. אם במקרה הראשון כל מה שחשוב זה להשתחרר ואחרינו המבול, אזי במשנהו יש מחשבה על העתיד – מי ינקה את האסלה? האם יש מספיק נייר טואלט? ועוד שאלות הרות גורל, שלא כאן המקום לפרטן. בכל אופן, הנה גירסה קצת יותר ארוכה של המאמר:
גרפוספירה
אין הרבה קווי דמיון בין יובל דרור, תומר ליכטש, דניאל ליונז או ג'ייסון קלקניס. למעט העובדה שכולם היו בלוגרים ותיקים, מוכרים ופעלתנים. מילת המפתח, למי שאינו בקיא בתמורות שחלו ברשת – היא היו. ארבעתם פרשו בתרועה רמה מכתיבת הבלוג; קלקניס אף הכריז שלעולם לא יחזור (טיפ: זה הזמן להמר מתי הוא יישבר).
השאלה "מדוע" שולית. אולי עייפות החומר, אולי סדר יום עמוס או רצון להסתגר בדלת אמות. סוגיה עקרונית יותר היא מה הטעם בטקסי נעילה פומביים? (ליכטש, לדוגמה, כבר מתגעגע ל"פנקס הפתוח" שלו). למה לא לכתוב פחות ולהעלות פוסטים קצרים יותר לעיתים רחוקות יותר? אי אפשר לקחת פסק זמן בלי לפרשן אותו ולחבר לו כותרת קליטה, שתמשוך את הגולשים?
התשובה עשויה להימצא בביוגרפיה המתוקצרת שמופיעה בבלוג של קלקניס וננעלת בהצהרה מחייבת, ולאור הנסיבות – אירונית במיוחד: This is my blog, this is where I live. התפיסה של בלוג כמרחב פיזי אופיינית לרבים, ומזכירה את ההקבלה שערכה מיטל שרון בבלוג הקבוצתי "ההם", בין הרחוב לאינטרנט. הם לא היחידים – רבים רואים בבלוג את בית הקפה שתמיד חלמו לפתוח. מקום שבו אפשר לשתות איזה הפוך קטן על חשבון הבית ולפטפט עם האורחים. בדרך, הם שכחו שניהול עסק מלווה בלא מעט כאבי ראש, שלכולם יש מקבילה וירטואלית: חשבונות, רשיונות, ספקים. כך, מי שלא עומד בעומס סוגר ופונה להרוות צמאונו עם איזה שלוק קטן בטוויטר.
לכן לשאלה הדרוויניסטית שהעלה הבלוגר והעיתונאי הקנדי מארק אוונס – האם לבלוגים יש תאריך תפוגה – אפשר להשיב בשאלת נגד: האם לאישיות יש תאריך תפוגה? כמו האדם שמאחורי הבלוג, כך גם מרחב הביטוי המקוון עובר תהליכים – לפעמים גרפיים, לעיתים תוכניים, מדי כמה חודשים אפילו טכניים. לפעמים הם הפוכים, כמו הנסיגה האבולוציונית של נובה ספיבק, שהכריז על השעיית הבלוג. האיש נזקק ל-800 מילים רק כדי לדווח שקרא משהו מעניין בבלוג אחר. מה יש לו לחפש במחוזות ה-140 תווים של טוויטר, Tumblr או Pownce?
התשובה היא תרגיל בסמיוטיקה: בלוג, למרות האסוציאציה, אינו מקום, אלא מצב. הוויה שדורשת השקעה לא מבוטלת – זמן, מחשבה, מעט כסף, נכונות – אבל ביסודה תמיד נמצא הרצון להביע דעה בקול, לדפדף עם גולשי כל העולם במחברת הטיוטות הפרטית. מה שהתחיל כיומן מקוון, הפך מזמן לאמצעי תקשורת במובן הכי בסיסי, כזה שמאפשר דיון כמעט נטול היררכיה. ובעולם אחוז תזזית, שבו התמוססו הגבולות בין כותב לקורא, קל להתפתות להדהוד של טוויטר, פייסבוק ושלל שיבוטיהם. אלה דורשים רק כמה דקות וכבר הכל פועל מאליו. אין לבטים על דומיין, עיצוב או ספק אחסון, ואיש לא מצפה לניסוח מוקפד או תובנה רעננה. צריך רק לשרבט.
[...] שהבלוגים הוכרזו כמתים, נראה שהגיעה שעתם של הספרים. בעקבות מאמרו המטריד [...]
דור האלפא הישן פעל בסביבה שבא כמות היתה תנאי לשמירה על מעמד ולא הצליח להשתנות לפני השחיקה. אישית, אני חושב שעם כולם תיטיב בלוגוספירה יותר מתמחה עם טראפיק פוסטים יותר צנום – רק כשיש באמת מה להגיד. יש כזאת הצפה, שהכמות היא כבר משנית. תדאג שהפוסט שאתה כותב פעם ב-X יהיה מספיק טוב כדי שיוסיפו אותך לרסס וזהו.
(דיסקליימר: במובן של בלוגוספירה מקצועית ושל תחומי עניין ממוקדים. בלוגים אישיים לא מושפעים מהדינימיקה הנ"ל וכו'.)
מסכימה בהחלט שיש טארפיק לא מבוטל (ולא תמיד רצוי) בבלוגים המתמחים; אבל אני לא בטוחה שהסיבה שציינת היא היחידה. אני חושבת שזה גם עניין של קלות ההפקה, האינסופיות של המדיה ואצל חלק גם הצורך הבלתי נשלט הזה להתבטא בלי גבול כמעט. ואני חושבת שאנחנו מסכימים שהפתרון הוא לא לסגור וללכת לטוויטר, אלא פשוט למנן…הסוד לחיים מוצלחים
נשבע לך שחשבת על אורי ברוכין לפני שאפילו קראתי את התגובה שלו. למה? בגלל דלילות הפוסטים שלו לאחרונה.
בדף המונומנטאלי שלי "למה אין לי בלוג אישי" כתבתי (אז) שאין לי מה לקדם.
ברגע שהיה לי מה לקדם, התחלתי לבלוג.
אני חושב שיש אנשים שהפסיקו לבלוג (הרבה) בגלל שהם כבר כל כך עמוסים שפניות אליהם בעקבות הכתיבה רק תוסיף להם עומס שלא יוכלו להתמודד איתו.
אבל זה רגיל אצלו, למיטב זכרוני.
כמו שכתבתי, אני לא חושבת שזה רק אמצעי לקידום. זה רק חלק מהסיבות שמניעות מישהו לפתוח בלוג ולהמשיך לעדכן אותו.
חברים, אבקש לא לדבר עלי בגוף שלישי. (-:
כן, אצלי דלילות הפוסטים היא מתמיד ובמכוון, אם כי קצת הגזמתי לאחרונה. (יש כמה בעבודה, אבל יש גם עבודה אמיתית, וענייני קונספציה, וזה כרגע על חשבון כל זה)
בחודשים הראשונים של הבלוג שלי באנגלית, למשל, דאגתי להרים להנחתות של גודין ושל קוואסקי, ומאז אני יודע שיש מספיק קוראים ברסס כדי שאם משהו צריך (וראוי) לעבור הלאה ולחלחל, אז זה גם יקרה.
כאיש מקצוע, לא מעניינת אותי רמת תשומת הלב שאלפא בלוגרים מקבלים, כי הבלוג הוא השקעה בניהול מוניטין מקצועי בתחום מסויים, מבחינתי, והתחום הזה אינו תחום הבלוגינג.
וואלה? כדי שהם יבואו לבדוק מי זה ויקשרו חזרה? טקטיקה מעניינת, לא ידעתי שבאמת עושים את זה.
אבל הבלוג הוא גם משהו הרבה פחות מתוחכם, אפילו אצל OCDיסטים כמו ארינגטון: הוא במה שמונחית על ידי הרצון לומר מה שבא לך, מתי שבא לך, בלי שמישהו יאשר את זה מראש.
אני אבהיר – מצאתי טוויסט רלוונטי אליהם לפוסטים ששהיו חשובים לי וייצגו את תפיסת העולם המקצועית שלי. כתוצאה, הם הפנו אלי אלפי קוראים ממוקדים לתחום המקצועי שלי, ומתוכם נשארו חלק מאלו שאהבו מה שקראו.
שיערתי שכך, לא חשבתי שכתבת "סת' גודין הוא דביל מוחלט"
אבל זו עדיין דרך מעניינת.