הפרד ומשול 8 באפריל, 2008
כעיתונאית שעוסקת יותר מדי שנים בטכנולוגיה, אני סובלת מגידג'וט-יתר. קשה לי באמת להתרגש מחפץ אלקטרוני, מתוכנה או מהמצאות מהפכניות כמו סלולרי שאפשר לשלוט בו באמצעות האצבע; טוב שנזכרתם באמת. השילוב בין הפרט הזה לבין ציניות בסיסית גורם לי בדרך כלל לנוד בראשי (או לאנפף בבוז אם המצב חמור) למראה המצאה זו או אחרת. התוצאה היא שכבר 15 שנה לא התרגשתי משום דבר שראיתי ב-Gizmodo. אבל לגילוי הלב העגמומי הזה יש מטרה: לאחרונה התרגשתי – בקול – מה-Seperator (או Seferator?).
החפיץ הגאוני בפשטותו גורם לי להפסיק סוף סוף לקנא בעיוורים, שיכולים לקרוא ספר עם הידיים מתחת לשמיכה (כל הזכויות שמורות למאיר שלו); זו למעשה פיסת מתכת פשוטה (מגיעה בכמה צבעים), שמכופפת כך שתוכל לשמש גם כסימניה לספרים סגורים, כמו החבר המינגווי פה למעלה, וגם כמעצור שמונע מהדפים להתדפדף מעצמם ומכם לאחוז בהם כאילו היו פעוט אנרגטי ב-ToysRUs. חלום שהתגשם.
ה-Seperator, ששמו הוא הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני בנוגע אליו, עולה 15 ש"ח בחנויות ספרים וציוד משרדי. אני, אגב, קוראת לו Bookmarklet (כן, צר עולמי כסרגל כלים של דפדפן).
וחוץ מקידום המכירות, הנה חומר למחשבה: מדובר בפטנט שהגו שני ישראלים צעירים, שלא מבזבזים זמן בסטארטאפיזם סטייל רמת החייל, ובמקום, ממציאים דברים שבאמת מועילים לאנושות. הרבה יותר מעוד רשת חברתית דה-לה-שמאטע. מזכיר לי קצת את הטור של קלייב ת'ומפסון ב-Wired, שמבכה את מות ה-DIY בארה"ב, שלדעתו גורם לחוסר הבנה של העולם, לקפאון מחשבתי ולחוסר חדשנות. בטיים אאוט ת"א עשו פרויקט יפה, שאולי ישכנע אתכם שיש משהו חינני בקצת לכלוך על הידיים.
קרדיטים
¶ את התמונות צילמה בראלה (שהעניקה לי את השי הזה מלכתחילה).
¶ את העריכה עשיתי ב-Picnik, סטארטאפ שדווקא מועיל לאנושות.
אני יודעת שאני מגיבה על זה קצת באיחור, אבל אני ביפן, אז מותר לי.
רציתי להגיד: ע-נ-ק!!! הלוואי שהיה לי פה כזה, זה היה מאד עוזר למצבים שבהם אני קוראת ספר בזמן האוכל וצריכה לתקוע כל מיני צנצנות מולו כדי שהדפים לא יתדפדפו.
בקיצור, גאוני! רוצה.
הרבה יותר טוב מעוד איזה משהו חסר תועלת שמתחבר ל-USB ובעצם לא עושה כלום.
וואלה, זו אופציה שלא חשבתי עליה. זה באמת גאדג'ט מתוחכם בפשטותו. צריך לדבר איתם ולהפיץ את זה בעולם…
הייתי שולחת לך אותו מתנה, אבל בטח יפוצצו את זה במכס על תקן חפץ חשוד
חב"ד? למה?
חב"ד בטוקיו, למה כי הקהילה היהודית בנומזו (העיר שלי) שואפת בערך ל…אפס. טוב, לאחת, אם כוללים אותי.
ואם השאלה היתה יותר עקרונית, והכוונה היתה למה לי בכלל לטרוח לחגוג את הסדר – התשובה היא: זאת מסורת יהודית שאני אוהבת.
וחוצמזה, נראה לי מגניב לחגוג סדר בחו"ל בבית חב"ד. טרם יצא לי לחגוג סדר המוני כזה (אלא אם כן מחשיבים את הסדר בחדר האוכל הצבאי של גלילות בשנת 2002, שבו עשיתי משמרת בצבא ובמהלכו גם אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה).
את רואה, ההמוניות מן השטן
אבל שיהיה חג שמח