ברמה העקרונית

פפפ, שנים שלא; טור סיכום השבוע בכלכליסט דופק כמו שעון, אבל התזמון – סופ"שים – מקשה עלי לתפעל כהלכה את המקבילה שכאן. מצד שני, הצטברו לי המוני לינקים שיש לי מה לומר עליהם, שאין מנוס מלשנס ולנקות את השולחן לטובת שלושת הקוראים שעוד פוקדים את הבלוג הזה. עם זאת, מאחר שמדובר בהמון טקסט, אני אחלק אותו לכמה פוסטים. להלן החלק הראשון:

קצת באיחור, אבל חשוב – צביקה בשור טועה לחשוב שרק ברשת נשמעים פקפוקים בנוגע לצדקת המלחמה, וקורא לקוראי העברית לרענן את מקורות המידע שלהם. זו לא עצה רעה כשלעצמה, אבל היא לא ממש עזרה לדורה קישינבסקי, שהתאכזבה לגלות שאפילו באינטרנט לא תימצא לה האמת המוחלטת אודות מה שמתרחש בעזה. אבל מהי אמת? בנענע10 למשל אימצו בחדווה את הסרטונים של דובר צה"ל כאמת שאין בילתה (למרות שיש). בערוץ 2 הפגינו חוסר עמוד שדרה אופייני והעדיפו להמתין למתחרים, שיעניקו גיבוי ליונית לוי כש"העם" דרש ממנה לסתום את האף-אוזן-גרון למראה ילדים מתים בעזה. ואם אין אמת, לפחות יש הגיון: דוד פרנקל משוכנע שהטכנולוגיה, שהוכיחה כי מרבית האוכלוסיה מורכבת מכסילים גמורים, היא שתציל אותנו משלטון האתונות; כל שנדרש הן מכונות הצבעה ממוחשבות, והדארוויניזם כבר יפעל את פעולתו.

הטקסט של פרנקל הוא אמנם מופת של מיזנטרופיה, אבל קשה להאשים אותו בהיעדר בסיס לטענות, הרי ההמון הוא לא פעם אספסוף ולא קולקטיב – והאינטרנט אכן מוכיחה זאת לעיתים קרובות. קחו את MixedInk למשל, יישום מקוון, שמתיימר לספק יכולות עריכת מסמכים קבוצתית. ב-Slate החליטו לאמץ אותו כדי לאפשר לגולשים לכתוב נאום השבעה חלופי לזה של ברק אובמה, ב-Smart Mobs מייחסים לו מאפיינים דמוקרטיים לעילא, אבל רק ב-WWD מודים שכמות אינה ערובה לאיכות. בעיקר כשזה מגיע לניסוח מסמכים. ובנימה חיובית יותר, ה-Vלוגר לשעבר זה פרנק מסביר מדוע חשוב להיות מודע לקהל אליו פונים בעת עבודה על פרויקטים יצירתיים.

בקרת איכות

GetSatisfaction, להבדיל, משמש דוגמה טובה ליתרונותיה של הזירה המקוונת. המיזם, שרותם את האינטרנט לטובת הצרכנים, מאפשר לקבל תמיכה טכנית ישירות מצוות השירות של החברה הבעייתית (אפל, אדובי, Dell ואחרות), או להיעזר בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרונות לבעיות.

ג'ף האוו מ-Wired סוקר את ההיסטוריה הקצרה-אך-כושלת של הנסיון ליישם את חוכמת ההמונים בעיתונות, אבל שומר על אופטימיות. לדעתו יש מקום לעיתונות אזרחית, עכשיו רק צריך לחשוב כיצד משלבים אותה בחוכמה בעיתונות המסורתית.

כריס ווילסון מ-Slate בחן את ההבדלים בין בודקי האיות שמשולבים באופיס וב-Google Docs, ותוהה מדוע הם משתרכים מאחור בהשוואה למנועי החיפוש של שתי החברות. ווילסון, שמתחקה אחר הדרך בה מתווספות מילים חדשות למילונים (במיקרוסופט מתבססים על צוות אנושי, בגוגל – שמשתמשת במילון קוד פתוח – עובדים עם אלגוריתם), מעדיף ששתי התוכנות יסתמכו יותר על חוכמת ההמונים שמתבטאת במנועי החיפוש, גם במחיר של שגיאות לשוניות. אח, האספסוף. ולמרות שבודק האיות של Word הוא כלי יעיל למדי, יש המוצאים בו נטיות קונספירטיביות, בעיקר כשהוא מחליף מילים מסוימות באופן אוטומטי. קוראים לזה: אפקט Cupertino. לואיס מנאנד הקדיש בעבר הרבה מאוד מילים כדי להסביר מדוע הוא שונא את Word. בשביל זה יש את הניו יורקר.

הבטא מתה, מכריזים ב-GigaOM, וטוענים שאבולוציה של מוצר היא עניין שירותי – לא שיווקי. גוגל, שאחראית לפופולריזציה של המילה בשירותים מקוונים, מתייחסת אליו כאל רשיון להשיק עדכונים ושדרוגים אפויים למחצה, ולהפוך את המשתמשים לצוות QA. כריס אנדרסון מצדד באימוץ של מה שהוא מכנה "חוכמת ההמונים" וג'ייסון פריד, מנכ"ל 37Signals רואה בכך זלזול בלקוחות וטוען: "זו התנערות מאחריות".

פוסטים קשורים

• תגובה הולמת: חפצנים
• תגובה הולמת: הצצה לעתיד
• תגובה הולמת: על חשבון הבית