ברמה העקרונית

רשתות השידור והמפרסמים האמריקנים במשבר: בעוד שנה מהיום תעבור ארה"ב לשידורי טלוויזיה דיגיטליים. הם מתייחסים לעניין כמו אל מבצע צבאי, במהלכו יש לחנך את הציבור ולדאוג שכולם יקנו ממירים מתאימים, כדי שחס וחלילה לא יווצר מצב שבו אזרח ארה"ב ימצא עצמו בוהה במסך שחור. אלן וורצל, מנהל מחלקת המחקר של NBC, משווה ברצינות בין המאמצים שמשקיעות החברות לבין הדאגה שעורר באג 2000. מי שכמוני, מצקצק בלשונו ותוהה WTF, מוזמן לקרוא את הראיון העתיק של Wired עם החוקרת קמיל פאליה, שמסבירה למה אפילו אישה אינטליגנטית כמותה לא מסוגלת לחיות בלי איזו אופרת סבון עסיסית בסוף היום. ואם הקשר בין האמריקנים לטלוויזיה שלהם עדיין נראה לכם מעורפל, כדאי שתקראו את הפוסט של אריק גלסנר, שחושש מההשתלטות העוינת שביצע המסך הקטן גם על המוח הישראלי.

פארחד מאנג'ו, הידוע יותר בכינוי Machinist, מציע טיפים להסתת מה שהוא מכנה "וילון התשלום" של הוול סטריט ג'ורנל. מעבר לכביש, ב-Slate, אפשר לקרוא ויכוח עירני שניהל עם סטיבן ג'ונסון אודות ספרו החדש, True Enough. לדברי מאנג'ו, ריבוי אמצעי התקשורת הפך אותנו חשופים לשקרים ועובדות לא מבוססות. ג'ונסון מצידו, סבור שהאינטרנט דווקא מסייעת להפריד בדיה ממציאות ולרדת לחקר האמת.

הנה דוגמה מצוינת: קהילת הקוד הפתוח הישראלית ניחנה באופטימיות חסרת תקנה, אבל גם ברצינות יתר. בלינמגזין למשל, הפגינו מחסור חמור בחוש הומור, כשהתעצבנו על בלוגר שהשווה את תנועת הקוד הפתוח לארגון טרור (אחד המגיבים הציע לקחת זאת כמחמאה). חבל שלא הם ולא אנשי קבוצת הדיון Hackers-IL לא שמו לב שבעמוד הבית של מחבר התזה מובהר שלא מדובר ב-FUD, אלא בפארודיה "לצופי סאות' פארק".

פול גרהם במסה מעניינת על סטארטאפיסטים, מתכנתים ומדוע זה לא טבעי לעבוד בארגון גדול. בעזרת השוואה מול בעלי חיים ומזון מהיר, הוא מגיע למסקנה שכל אחד יכול להיות מארק צוקרברג; הכל תלוי בסביבה.

ירדן לוינסקי בניתוח מדויק, אם כי לטעמי לא חד מספיק, של העיצוב המחודש שזכו לו עמודי הבית של דה-מארקר, גלובס ו-ynet. לא שאני משווה את היקף התכנים, אבל אתר "העין השביעית", שעלה לרשת לפני שבועות אחדים, מציג חלופה אלגנטית בהרבה לזוללי המשאבים האחרים בשכונה. נוויל ברודי עובד על פשרה.

הרוסים

בקיץ שעבר נערך במרכז הבינתחומי בהרצליה כנס בלוגרים, שבין אורחיו היו גם קנט ניקולס ודאג סרין, הצמד שמאחורי הווידאו-בלוג Ask a Ninja. במסגרת החסות שנענע העניקה לאירוע, כירכרנו סביבם לא מעט, ערכנו איתם לפחות שלושה ראיונות ונדבקנו להם לנשמה. התקף הנוסטלגיה הזה בא בעקבות הידיעה שפורסמה ב-Mashable, על כך שניקולס – האיש שמאחורי הקלעים – הודיע על פרישה. הסיבה? הוא סוף סוף מצא עבודה "אמיתית".

ועוד ענן בבלוגספירה: דנה בויד מודאגת מהחלטתה של LiveJournal, פלטפורמת הבלוגים שנמכרה לפני כמה חודשים ל-SUP הרוסית, למנוע מגולשים לפתוח חשבון בסיסי חף מפרסומות. מרשל קירפטריק ב-Read/Write Web מביא את התגובות שלה ושל בראד פיצפטריק, מייסד האתר (כיום בגוגל). השניים, חברי צוות הייעוץ של LJ, חושבים שזו טעות שתעלה לבעלים ביוקר.

במדינת האקזיט הכל כשורה: מזל טוב ל-Co.ils במלאת להם שנתיים.

בעזרת ה-GIF

kwout הוא שירות שמלבלב בנוף התעדוף מלא הסטארטאפים, שמנסים לסייע לנו להתמודד עם הצורך או הרצון לצרוך כמויות אדירות של תוכן ב-24 שעות המסורתיות שמוקדשות לכל יממה. השבוע אפילו ראיתי אתר שמציע לשלוח תזכורת על הלינקים שחשבתם להתפנות לקריאתם בפנסיה. אבל בניגוד ל-Evernote, Twine או Instapaper, השירות הצנוע הזה מתמקד פחות באגירה ויותר בשיתוף: בוחרים עמוד, מסמנים טקסט ומקבלים תמונה עם ImageMap (כמו פעם, כשהיינו בונים אתר מפואר עם HTML ו-GIF), לשתילה בבלוג.

ואם כבר מדברים על בניית אתרים עתיקים – שונאים את IE6 ואת כל מי שעדיין משתמש בו? יש כמה פתרונות: חלקם פליליים, כמו השתלטות מרחוק על מחשבים לצורך התקנת פיירפוקס או למצער IE7; בלינמגזין ממליצים על פעולה פחות שנויה במחלוקת, כמו זו של Save The Developrs, שמאפשרת להציג באתר סקריפט זעיר שיפנה את המאחרים להתעדכן להורדת דפדפן טרי. נסו בטוב, אולי זה יצליח.

אום מאליק מציג את PicApp, שירות להטמעה חוקית של צילומי עיתונות בבלוגים, שמבוסס על טכנולוגיה של PicScout הישראלית.

האתר שיעזור לכם לדעת אם לקחת את הבעיות בגלישה באופן אישי.

פוסטים קשורים

• תגובה הולמת: מילות מפתח
• תגובה הולמת: דברים שרואים מכאן
• תגובה (ציונית) הולמת