ברמה העקרונית

לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.

לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".

היכולת לדמיין ולספר סיפור, מסביר דאטון בספרו, היא אלמנט הישרדותי ייחודי לבני אדם, שהתפתח בתקופת הפליסטוקן (לפני 1.6 מיליון שנה עד לפני 10,000 שנה). דאטון, מייסד ועורך אתר Arts&Letters, יוצא נגד הקונבנציות המקובלות בקרב עמיתיו; לדידו, העובדה שלא נותרו עדויות קשיחות מהתקופה הגיאולוגית המדוברת אין פירושה שאבות-אבותינו היו שוכני מערות אטומים. לא יתכן, הוא עונה למבקריו, שבמשך 80 אלף הדורות האלה לא חיו אנשים בעלי כושר אינטלקטואלי, ששרו, התבדחו, סיפרו סיפורים וכמובן פיסלו, ציירו ובקיצור – עסקו באמנות.

לבד מדוגמאות הלקוחות מעולם המכונאות ונעות בין דיונים על אורגזמה נשית וגילוי עריות לבין ניגוח של פסיכולוגים, מבקרי אמנות, אנתרופולוגים ופמיניסטיות – מופיעות בספר חוויות שהוא צבר בעצמו וגרמו לו ללטש את התיאוריה. משסיים את לימודיו התגייס דאטון לכוחות השלום ויצא להתנדב בדרום הודו, שם למד לנגן בסיטאר. לפני 24 שנים היגר עם אשתו הגרמניה מארה"ב לניו זילנד, ובין לבין יצא לסיורים בניו גינאה. חדר העבודה שלו גדוש בפסלים שהביא משם.

"במשך 30 שנה חשתי מתוסכל מהגישה החד צדדית של התיאורטיקנים המערביים. תיאוריות וביקורת עלולות לפעמים להרחיק אותך מהיצירה, במקום לקרב אותך אליה, אבל אם תבחני את ספריה של ג'יין אוסטן דרך היבטים מסוימים של פסיכולוגיה אבולוציונית, כמו סוגיות של בחירת בן זוג ומשיכה מינית – תביני אותם הרבה יותר טוב, ועדיין תהני באותה מידה. הגישה המיושנת של 'זה סמל או מטאפורה לזה', סמלים, אלוהים, הצילו אותי מסמלים…זה בדיוק סוג הדיון שמרחיק אותך מההנאה שבאמנות. אני רוצה לחזור לעונג ולהדגיש אותו. המילים 'הנאה' ו'תענוג' מופיעות בספר שלי בכמות מביכה. רוב התיאורטיקנים לא מתעניינים בשאלה מדוע אנחנו נהנים לקרוא את הספרים האלה", הוא מכריז.

כותרת ביניים: בראד פיט או ואן גוך?

התשובה, הוא עונה בפרק השביעי, היא תיאוריית "הברירה המינית" של דארווין. לדברי דאטון, כשבני אדם נהנים מיצירת אמנות – הם חשים צורך בלתי נשלט להכיר לעומק את היוצר. "כולנו מצאנו את עצמנו קוראים ראיונות עם אמנים שיצרו עבודות שאהבנו. פעמים רבות אנחנו מתאכזבים, אבל כשהיצירה נראית כה מעניינת, את מצפה שהאמן יהיה מעניין באותה מידה".

אבל זה מנוגד לברירה המינית שעליה מתבססת התזה שלך. בעצם, העובדה שמישהו יצר עבודת אמנות נהדרת, אינה ערובה לכך שהוא אינטליגנט ונראה מצוין.
"נכון, אבל הדחף הזה תמיד קיים בנו, גם אם הוא טיפשי. תראי, כל מה שמעניין את האבולוציה זה שאנשים ימשיכו להתרבות, ולכן מנקודת מבט אבולוציונית למשל, אנחנו לא אמורים להתעניין ביצירות של אנשים מתים, רק באנשים חיים שאיתם נוכל לקיים מערכת יחסים כלשהי. וכך היה בעבר, לפני שהומצאו דרכים לתעד אמנות למען הדורות הבאים. כל האמנים והאנשים השנונים שאמרו דברים מעניינים, תמיד חיו איתך בשבט. העובדה שאנחנו חשופים ליצירות שנעשו בעבר פירושה שאנחנו כבר לא חיים בתקופת הפליסטוקן, אבל החיווט במוח שלנו כן – עדיין יש לנו תחושה כזו של 'וואו, האדם שכתב זאת בוודאי היה איש מעניין. הייתי רוצה לקרוא את הביוגרפיה שלו או להכיר אותו'. זה מספיק כדי להוכיח את הטענה שלי, כי פירוש הדבר הוא שאנחנו תמיד, באופן בלתי נשלט, מתעניינים בזהות האמן".

אז ברמה הכי פשטנית, הנטיה הטבעית שלנו היא להימשך לאמנים שאנחנו אוהבים את היצירה שלהם? זה נשמע לי כמו הסבר רדוד לשאלה מדוע אנחנו אוהבים אמנות.
"נכון ואני יכול להבין מדוע יש פיסקאות מסוימות בספר שמתפרשות כך, אבל בואי נחזור להתחלה: הברירה המינית היא הסבר לשאלה למה ערכים מסוימים מעניינים בני אדם, אבל זה לא מנותק מתרבות והיבטים חברתיים. מלחינים גדולים מרתקים אותי באופן אישי, אבל איני רוצה להתחתן איתם. הנקודה היא שהמוח של כל בני האדם מתוכנת גנטית – ממאות אלפי שנים של אבולוציה – להקשיב לצלילים בגובה מסוים ולהתעניין ביכולת של מישהו לחבר מהם יצירה מוזיקלית. זו אחת הדרכים לפתח טעם אמנותי בעולם המודרני, וזה מעבר לעניין מיני במלחין".

הצעד הבא יהיה לומר שעל פי עקרונות האבולוציה, כולנו צאצאים של האנשים המוכשרים האלה, שהרי האמנים מהדורות הקודמים עוררו עניין בקרב בני המין השני.
"כן, אנחנו בני בניהם של האנשים הכי כשרוניים, מקסימים, שנונים, מעניינים ומושכים בעיני המין השני. אנחנו התוצאה של זה. להיות יצירתי ובעל דמיון זה מאפיין אנושי בסיסי. זה לא משהו תרבותי, אלא משהו עמוק יותר. דארווין אמר שהחזק שורד, אבל למה לא לקרוא לזה 'החכם או השנון שורד'? זה עקרון דארוויניסטי מובהק".

שמנוגד למציאות; מרבית האנשים אינם גאונים.
"זה עניין של סטנדרטים. אחד הדברים שאני מצביע עליהם בספר הוא החשיבות של גודל אוצר המילים בתהליך בחירת בני זוג: מחקרים שנעשו ברחבי העולם מגלים שאנשים נוטים להתחתן עם אנשים בעלי אוצר מילים בגודל דומה. אני פרופסור לפילוסופיה מניו זילנד ולכן הסטנדרטים שלי הם ברמה מסוימת, אבל אנשים ככלל עדיין יחפשו את מה שהם מגדירים כשנינות ואינטליגנציה ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים לתפוס".

ועדיין אנשים נמשכים לדוגמניות ולאו דווקא לסופרות, ולפעמים מעדיפים בן זוג שלא יאיים עליהם מבחינה אינטלקטואלית.
"כן, יש בזה משהו, כי הגורם הראשון שאנשים מחפשים הוא טוב לב. אז כן, הם יכולים להיות מוקסמים ממישהו אינטליגנטי במיוחד, אבל לא ירצו לחיות איתו. בספר שלי נשמע כאילו כולם רוצים להתחתן עם מוצרט, ואין מספיק מוצרטים בעולם".

יש כאן סתירה מסוימת, כי האבולוציה, זו שמונחית על ידי הדחוף להתרבות, מורה לנו לבחור את הכי יפה או חזק, שייצר צאצאים שמסוגלים לשרוד. במציאות כולם רוצים להתחתן עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי.
"נכון, אבל יש להם מעמד גבוה וזה משהו שמושך אנשים, בעיקר נשים. בבית חולים למשל – מנתח בכיר ייצא עם האחיות, מנתחת בכירה לא תצא עם האחים. זה נושא מאוד מורכב, שאיני יכול לומר כיצד הוא משפיע על ההיסטוריה של האמנות", הוא צוחק.

אז אמנות או כשרון אמנותי נמצא מאחורי הקלעים, הוא לא בולט כמו יופי חיצוני או חוזק.
"העניין הוא להיות בעל אישיות כובשת ומקסימה. משחר ההיסטוריה מורים אמרו לתלמידות הפחות יפות שלהם 'הו, זה לא נורא, העיקר שיש לך אישיות נהדרת', וזה לגמרי נכון. להיות בעל אישיות נהדרת זה חשוב מאוד".

ובכל זאת אמנים רבים לא ניהלו חיים מאושרים ולא הוצפו במעריצים.
"נכון. ראי את בטהובן למשל, הוא לא היה בחור קל. אם תקראי את מעט מכתבי האהבה שהוא כתב לנשים תביני מיד מדוע הן נמלטו כל עוד רוחן בן. מכתבי האהבה שלו נוראיים, הם לגמרי לא מדליקים נשים. מצד שני יש את פיקאסו. ואני חושב שמוצרט היה מושך בעיני נשים. בטהובן יכול היה להיות מושך לו היתה לו אישיות נוחה יותר. אני חושב שבהכללה, רוב האנשים המוכשרים לאורך ההיסטוריה עוררו עניין ומשיכה בקרב בני המין השני והיו להם הצלחות. זה רלוונטי גם לספורט או הומור, לא רק לאמנות".

אתה כותב בספר שהאמנות לא תמיד מקדמת ערכים מוסריים חיוביים. האם אפשר להסיק מכך שהחיבה שאנחנו רוחשים לנבלים ביצירות אמנות הן הסיבה שרבים נמשכים לאנשים כאלה גם בחיים? שהמשיכה של נערות צעירות לבחורים הרעים היא עניין גנטי?
"כן, בהחלט. בהרבה מאוד מקרים הנבל הוא הדמות הכי מושכת. הברירה המינית מחייבת עניין – לא טוּב. זה מאוד טבעי, ובאחד המקומות בספר אני כותב על ההערצה למאפיונרים. להיות 'ילד רע' זה מרתק".

אז גילויי הערצה הם עניין אנושי לחלוטין, אנחנו זקוקים למישהו להעריץ?
"כן, לגמרי. אינני חושב שנכון לפשט את זה לרמה של 'גרופיז', כי יש כאן משהו רחב יותר, זו ההערצה שלנו להישגים אנושיים יוצאי דופן בכל מיני תחומים. קחי את האולימפיאדה: אנחנו יושבים וצופים באנשים מבצעים פעילות כלשהי ובארבע השנים הבאות לא ישנה לנו כמה מהר מישהו יכול לגלוש או כמה קרוב למטרה הוא קלע; זה הרי טיפשי לחלוטין, אבל אנחנו צופים בתחרויות כי זה הישג של אדם אחר, זה משהו שמעניין אותנו תמיד. זה קשור לתענוג, לחיברות, לדרך של האבולוציה לעודד אותנו להגיע להישגים גבוהים יותר כבני אנוש, כדי לשפר את המין שלנו. זה משהו שטבוע בנו עשרות אלפי דורות, זה הרבה זמן".

כותרת ביניים: מקורות התענוג

דאטון, יליד דרום קליפורניה ובן להורים בעלי נטיות אמנותיות (השניים נפגשו בתעשיית הקולנוע ובשלב מאוחר יותר ניהלו חנות ספרים גדולה בצפון הוליווד), לא מסתפק בתענוג. הוא חש שחיוני להסביר את מקורותיו.

למה דברים שגורמים לנו הנאה דורשים הסבר? לפרק יצירות אמנות לגורמים לא מעקר אותן?
"לדעתי לא. גם אחרי שבחנת את כל התיאוריה של ההומור את עדיין יכולה לצחוק מבדיחה. את יכולה לדבר על מוזיקה וציור ולהסביר אותם, והמשמעות שלהם לא תפחת. במקרה של אוכל יש לנו הסברים ביולוגיים לחיבה שלנו לטעמים מסוימים – זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מארוחה נהדרת. הסבר למשהו לא מקלקל את ההנאה ממנו. הסבר עשוי להפחית מההערכה שאנחנו רוחשים לדברים נחותים יותר, כמו שאני מסביר בפרק האחרון בספר, שמוקדש לקיטש. אם אני מדבר על אמנות נחותה ואחר כך הקורא לא יוכל ליהנות ממנה זה לא רע. אמנות נעלה תמיד תישאר כזו ותמיד תהיה מעבר לטווח ההבנה שלנו, כי היא מערבת הבעה של האופי האנושי בצורה שלעולם לא ממש נוכל לתפוס".

אז המשיכה לקלאסיקות, לאמנות טובה, זה האינסטינקט בעצם? היכולת לזהות אמנות טובה לאורך זמן?
"לא, האינסטינקט רלוונטי לכל אמנות, אבל יש מקום להתמקד ביצירות הנעלות ביותר; זה נושא שמצריך ספר שלם. יש יצירות מאתגרות במיוחד, שהולחנו או נכתבו על ידי אנשים כל כך מתקדמים ויוצאי דופן, כל כך מיוחדים, שאי אפשר לבחון אותם כמו שבוחנים תסריטאים של אופרות סבון. היצירות שלהם כל כך יוצאות דופן שאי אפשר להעריך אותן באותה הצורה. העובדה שהם הצליחו לעסוק בערכים אנושיים בסיסיים, לנתח את המצב האנושי בצורה מורכבת ומתוחכמת, שנותרת רלוונטית מאות שנים – יוצאת מן הכלל. לאנשים שהצליחו לעשות זאת אנחנו קוראים גאונים. לפני שהתחלנו את הראיון דיברתי עם בני בטלפון; אמש הוא ביקר בקונצרט של רביעיית מיתרים שניגנה את האופוס 95 של בטהובן והוא לא שבע מזה, הוא היה כל כך נלהב. וזה מדהים, כיצד מישהו כותב יצירה מוזיקלית כה מדהימה".

ובכל זאת אינך מסכים שהניסיון לתחום את החוויה המופלאה הזו בגבולות מדעיים או הגיוניים, שקול לנסיון לנטרל אותה?
"לא, אפשר ליהנות מהיצירות האלה גם בלי לקרוא ספרים כמו שלי, מה שאני רוצה זה להבין לעומק את מקור התענוג. אני כותב בהקדמה שיש תחומים מסוימים שבהם הסברים יהרסו את ההנאה. דת למשל: ברגע שתביני, במונחים אבולוציוניים, מדוע אנשים מאמינים באלוהים – לא תוכלי לשוב ולהביט בדת באותו האופן. אבל אמהות, שהן מדעניות הלומדות פסיכולוגיה אבולוציונית, ומבינות מהן הסיבות שהן אוהבות את ילדיהן – נהנות מהם פחות? כמובן שלא".

כותרת ביניים: האותנטיות חיונית

אך שלא כמו עמיתיו, דאטון לא מסכים שחייבים להיות מלומדים כדי להתענג על יצירות אמנות. "מישהו שלא אוהב את בטהובן יכול להיות אדיוט, אבל הוא גם יכול להיות אדם שלא מספיק מבין מוזיקה או פשוט מעדיף אמנות מסוג אחר. יש מי שמתחבר לשירה ולא למוזיקה, יש מי שמעדיף ציור על פני מחול. גם אני לא מגיב בצורה דומה לכל סוגי האמנות, ומעדיף מוזיקה על פני שירה (Poetry)".

אפשר להסיק מכך שאמנות שיותר אנשים מבינים אותה היא אמנות טובה יותר.
"זה לא מדויק, אחרת 'טלטביז' או 'רחוב סומסום' יהיו האמנות הכי טובה, כי כל תינוק מבין אותן. אבל מבוגרים זקוקים לחוויה אחרת. יש תגובות ביולוגיות אופייניות, למשל למוזיקה – כל המוזיקה בעולם, למעט יצירות ספציפיות, מתחילה בקצב איטי ומאיצה בהדרגה. למה זה קורה? כי כך המוח שלנו מחווט. זו פסיכולוגיה אנושית בסיסית, שמעוררת בנו תגובה מסוימת; כך המוח שלנו בנוי להפיק הנאה ממוזיקה".

פופולריות אם כך, אינה מילה נרדפת לאיכות, אבל מה לגבי שווי כספי? "ערך כלכלי הוא פונקציה של ההישג האנושי שמתגלם ביצירת האמנות, לא להיפך", מדגיש דאטון, ומזכיר את הפרק בספרו המוקדש לסוגיית האותנטיות.

למה זה כל כך חשוב גם כיום, כשיש לנו טכנולוגיה שמקלה מאוד על העתקה ואפילו על זיוף?
"אותנטיות חיונית לרעיון של אמנות. כמובן שההגדרה של אותנטיות משתנה בהתאם לתהליך הייצור. כלומר, יש לנו טכנולוגיות העתקה למוזיקה, אבל מוזיקה היא מוזיקה. אולי יהיו לנו טכנולוגיות חדשות בעתיד, אבל אנחנו תמיד מתעניינים – במובן האמנותי – בהישג האנושי הבסיסי. הגורם הזה לא מושפע מטכנולוגיות, אנחנו עדיין מתעניינים במה ורמיר עשה עם בד וצבעים במאה ה-17, וההבדל בין זה לבין מישהו שמחקה את זה במאה ה-20 מהותי".

אבל אני יכולה לקנות ציור, לתלות אותו בסלון שלי וליהנות ממנו גם אם הוא מזויף.
"את תהני ממנו אם תחשבי שהוא צוייר במאה ה-18, לא לפני שנתיים בסדנת יזע בביירות. כמובן שאם אינך יודעת את ההבדל זה לא ישנה לך, זה כמו לומר שאם לא תדעי שלקחת את התינוק הלא נכון מבית החולים זה לא ישנה. אם אינך יודעת שעשית אהבה עם האדם הלא נכון בחושך – זה לא משנה. אבל הנקודה היא שאנחנו רוצים לדעת. כמובן שטעויות קורות וכמובן שלעיתים אנחנו בורים, אבל העמדה הבסיסית בחיים היא שאכפת לנו. זה בלתי נשלט".

אז זה משהו מולד?
"בהחלט. איננו מסוגלים להתעלם ממקורה של יצירת אמנות, משום שהיא מייצגת תקשורת ישירה בין המוח שלנו למוח אנושי אחר. הטעות היא לחשוב שהדבר היחיד שמשנה זה צבע שמרוח על בד. אם זו היתה האמת, לא היה משנה לנו מי צייר זאת: מכונה, קוף, זייפן או ורמיר. אבל אכפת לנו מה ורמיר חשב, כי זו לא אותה יצירה; זה לא אותו ציור אם אדם אחר יצר אותו".

לכן ביוגרפיות הן ז'אנר ספרותי כל כך פופולרי?
"בדיוק. זה קשור לרצון שלנו לדעת מיהו האמן. יצירות אמנות הן ביטוי אישי ולכן כל כך אכפת לנו מהן".

פוסטים קשורים

• חשיבותה של רצינות
• המלצה
• תוכן שיווקי: פרויקט "מרכיבים"