על השנאה 20 ביולי, 2009
שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. 
שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).
שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.
שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.
שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.
קיבינימט.
אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.
התמונה הזו לא שייכת לפוסט של העובדים הזרים?
אני מעסיקה אותו בחופש בקישוט הבלוג
כל כך מזדהה עם זה. יש לי אייפון, וללא ספק זה הטלפון הגרוע ביותר שדיברתי בו אי פעם. מקווה שה Nokia E71 לא יאכזב.
יצא לי לשחק איתו קצת והמקשים קצת בעייתים, אבל אני מכירה לפחות איש אחד שמאוד אוהב אותו.
שכנעת אותי. אני זורק ת'אייפון.
תוכיח
תפסת אותי.