תגובה הולמת: הזכות לעצלות 12 באפריל, 2008
1. יובל דרור, מייסד הגלוב "מאבד תמלילים", פרש זמנית מבילגוג. התדהמה למקרא הודעת הפרישה אחזה בכל שכבות האוכלוסיה, אבל הטיימינג לא היה יכול להיות טוב יותר; אם בישראל התמקדו בהשלכות שעשויות להיות להיעדרו של דרור ברצינות תהומית, בניו יורק טיימס ניצלו את האירועים הטרגיים בבלוגספירה העולמית לקצת הפחדה בנוסח "מגיפת הבלוגרים" – שני בלוגרים אמריקנים מתו, מייקל ארינגטון עלה במשקל ואום מאליק חטף התקף לב ולמד את הלקח. האמנם? הבלוגרים ששרדו את התופת במתקפת נגד:
ג'ייסון קאלאקאניס מסביר שזה לא קשור לבלוגים, אלא ללחץ שטורד את מנוחתם של יזמים. Ars Technica מציינים את המובן מאליו (זה שבניו יורק טיימס החמיצו). פליקס סלמון מזכיר שברוב המקרים, החיפזון מוערך יתר על המידה. טימותי פריס מציין שהתהילה שמורה לרציניים בלבד. מאט אינגרם מגיש סיכום. וב-VortexDNA מציעים לקחת חופש. ואם בכל זאת בא לכם לקרוא משהו, למה שלא תנסו את האתר החדש של "ישראל היום"?
אני חושבת שהדיון הזה דווקא חיובי. ראשית, סוף סוף יש מי שמעז להודות שהמרדף העקר אחרי Page Views וראשוניות וכל החרא הנחות הזה, משני בחשיבותו לאיכות ונקודת מבט מקורית או חדשה על נושא מסוים. ובכלל, כל הטרוניות הפולניות האלה על עודף מידע וחוסר זמן ופוסטים כמו אלו של מארק אוונס, שמאס ב-RSS, תמוהים למדי. אין לכם חיים? כבו את המחשב. מיציתם את הכתיבה? לכו לשתול פרחים באדנית הקרובה לשולחנכם. פרסום עוד ועוד פוסטים יללניים (ואין הכוונה לאלו של יובל דרור) רק מחריף את הבעיה.
כרמל ויסמן מדגימה עוד הבדל בין הבלוגספירה המקומית לזו האמריקנית – לא מדובר רק במספרים. גיא חבקין בדק ומצא ש"באתרים הישראלים ממוצע הפרסומות עמד על 17 פרסומות בדף הבית בעוד שבאתרים הבינלאומיים הממוצע עמד על שתיים בלבד. כמות הפרסומות לדף בעולם היא 10% מכמות הפרסומות בארץ". אילו התוכן היה שווה את זה.
ביום רביעי נערכה הפגנה קטנה נגד חוק הצנזורה ובלינמגזין אספו עוד כמה מפלאי הצנזורה לאורך הדורות. ואם כבר צנזורה, הבלוגר ארז וולף הצליח לראיין (אולי) את ייגר מאיסטר, שנחשב בעיני כמה אנשים לסוג של אביר חופש הביטוי. בלי קשר אליו, אני חושבת שלא פעם יש אנשים שמנצלים את החירות הבסיסית הזו לרעה.
2. עותקי חינם דיגיטליים של ספרים מסייעים למכירות או לא? כריס אנדרסון יצא לברר וגילה שכן. קורי דוקטורו בכל זאת מתלונן על היישום הפחדני. אם בנתונים חשקה נפשכם, תשמחו לגלות את חלומו הרטוב של כל עיתונאי: מאגרי מידע מכל הסוגים בלחיצת עכבר. ועוד חינם: מעכשיו אפשר להשתמש ב-Google Docs גם בלי חיבור לאינטרנט. ואפשר לעשות שימוש יצירתי ב-Google Maps לצורך עיון במגזינים אונליין. איזכור שמה של החברה שלא עושה רע מעלה לראש קונוטציות של אובדן פרטיות. אם חשבתם שבפייסבוק זו מכה, קראו את הטור של קלייב ת'ומפסון, שיבהיר לכם בצורה חד משמעית איך אפשר להיכנס לכם למוח, אחד האיברים המוזרים ביותר שיש.
מצגת מכנס TED האחרון חושפת את פרצופו האמיתי של ליאונרדו דה וינצ'י. הדובר, זיגפריד וולדק, הוא אמן דיוקנאות ותיק. לא שאני מזלזלת, אבל ידוע שהפורטרט של האיש הזקן הוא דיוקן עצמי, לא? בכל מקרה, אין ספק שהווידאו הזה זה משהו, אפילו וולט מוסברג אמר. מצחיק איך האיש הממונה על טכנולוגיה מטעם הוול סטריט ג'ורנל (והקים עם קארה סווישר העצבנית את הבלוג AllThingsD), ממש כמו מרבית עמיתיו בעיתונות, מקפיד לא לחדש דבר.
3. צמד חפתי USB לגבר המעודכן. עכשיו, כשהרווחתם שני חיבורים רזרביים, אין סיבה לא לעשות טרייד-אין על ה-PC הישן ולרכוש איזה מק לחג. זיו קיטרו עם הפרטים. אם נגמר לכם הכסף (וטרם פרשתם מבילגוג), פז'ו מזמינה אתכם להיות מבקרי רכב ליומיים.
שיין ריצ'מונד מהטלגרף מגלה את הסיבה האמיתית לאימוץ השימוש בטלפונים סלולריים בטיסות. אני מצטרפת למחאה שלו ותוהה למה הכורח להאזין לשיחות של אידיוטים סמוכים נחשב מסוכן פחות מעישון, למשל. איך אמרה דפנה – מדהים באיזו מהירות הטמטום מתפשט.
[...] ללכת רחוק. לגלוב המדובר כל כך בימים האחרונים יש מעל אלף קוראי רסס קבועים, ועוד [...]