ברמה העקרונית

לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.

אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)

לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".

המשך קריאה..

רשות הדיבור לדפנה טלמון:

פרויקט "מרכיבים" התחיל לפני יותר משנה ברכישה אקראית של זוג משקפי ראיה גדולים במיוחד. המשקפיים עוררו עניין, וכשאנשים התחילו לבקש למדוד אותם, התחלתי לצלם ומאז לא הפסקתי. כעת כולל הפרויקט למעלה מ-700 מצולמים, ביניהם: רופוס ויינרייט, לורי אנדרסון, אביב גפן, ניר הוד, השר גדעון סער, השר אבישי ברוורמן, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ח"כ דוב חנין, יאיר לפיד, אורי גוטליב, ריקי בליך, רומי אבולעפיה, מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, גואל רצון, עודד בן עמי (שצולם בשידור חי), יונית לוי, פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמים, חברים, בעלי חיים ובני משפחה.

פרויקט מרכיבים

בימים אלה אני עובדת על תערוכה, שתאצור מורן שוב ותוצג במתחם העיצוב החדש של משפחת קסטיאל. בנוסף, חברתי לארגון בינלאומי בשם Unite for Sight, ובמסגרת התערוכה ייאספו זוגות משקפיים רבים ככל האפשר, שייתרמו לאנשים שלא יכולים לרכוש זוג עבור עצמם – פה או במדינות מתפתחות.

כדי להרים את האירוע אני זקוקה לנותני חסות ותמיכה למיניהם: אם את בעלת חנות משקפיים קטנה, אם הלב שלך רחב, אם הפרויקט קסם לך עד שאת חושבת שהוא חייב לעבור לשלב הבא, וגם אם סתם בא לך לסייע לפרויקט נחמד לעבור מן הכוח אל הפועל – תוכלו לעזור. כל מה שצריך הם 50 משקיעים/תומכים, שיתרמו אלף שקלים, וביחד נקים את התערוכה.

הכסף נועד להדפסות, מולטימדיה, הטסת המשקפיים, הפקה, יחסי ציבור וכדומה. כמובן שאם תוכלו לתרום בדרך אחרת – אשמח ביותר. עד כה נרתמו ותרמו:

* משפחת קסטיאל
* ניופאן
* קרט – קאנון
* "הבסטה"
dafna {at} markivim.com או בטלפון 052-3450909

פרויקט מרכיבים

קווין קלי בפוסט ארוך ומעורר מחשבה כתמיד (אם גם אוטופיסטי במידה) על חשיבותם של ספרים בפיתוח המחשבה האנושית (זו כמובן, תשובה לניק קאר, שחושב שהאינטרנט מטפש אותנו). מרבית הפוסט מוקדש לציטוט מתוך שיחה שניהל לפני כך וכך שנים עם סוון בירקרטס (שהביע דאגות דומות לפני עשור) ומסקנותיו של קלי הן שאפשר ליהנות משני העולמות – לחיות באינטרנט ולהמשיך לקרוא.

אבל הדיון בשאלה האם טכנולוגיה חדשה הופכת אותנו לאדיוטים לא התחיל עם האינטרנט: כבר במאה ה-19 חששו מדענים שחידושים כמו קולנוע, לצד זניחה מחוצפת של המסורת, הופכים את האמריקנים למטומטמים ודכאוניים. מצד שני, לא כולם כל כך סקפטיים לגבי מידת חשיבותו של הקולנוע כמרכיב מהותי בתרבות המודרנית. עורכי "סליל", כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה של האוניברסיטה העברית, מצדדים בגישה ש"סרט הוא היסטוריה":

"כיום נראית ההתייחסות לקולנוע כמקור היסטורי כמובנת מאליה. ההיסטוריונים הנדרשים לנושא, בדומה לסוציולוגים ומבקרי תרבות רבים לפניהם, מייחסים לסרט הקולנוע קשר מהותי עם החברה – או התרבות – בה הוא מיוצר ובה הוא נצפה [...] הנחת היסוד של גישה זו הינה שהדימויים המוצגים בסרט מספקים, לכל הפחות, תפיסה של המציאות שיש לה השפעה לא מבוטלת על האופן בו היא הובנה ו'נזכרה' לבסוף על ידי החברות הצופות בסרטים".

מזכיר לי את תהייתו מלאת התעוזה של ראסמוס פליישר, ממשתתפי הדיון המרתק באתר מכון קאטו, אודות עתיד הקולנוע: האם זו אכן אמנות כה נשגבת או מלאכה שתיעלם כמו אומנות הציור על כדים?

לפני כמה שבועות פורסמה בניו יורק טיימס כתבה על עיצוב תפיסת הטבע וחיות הבר בעקבות סרטי האנימציה הקלאסיים של וולט דיסני. דיוויד וויטלי, מרצה בקיימברידג', פירסם לאחרונה ספר שבו כתב כי תפיסת הטבע של הצופים הקטנים התעצבה בדמותם של במבי ונימו:

“These films have taught us variously about having a fundamental respect for nature,” he writes. “Some of them, such as Bambi, inspired conservation awareness and laid the emotional groundwork for environmental activism.”

ומאידך, הוא קובע, סרטי הטבע התיעודיים של אותה תקופה, היו מבוימים עד זרא:

“All those wildlife documentaries, on the other hand, were highly staged and never managed to rise above a 1950s sensibility about man’s dominion over nature.”

אבל בוויכוח רב השנים הזה (כך מסתבר…), יש עוד צד. זה הטוען שדיסני עיצבה את הטבע בצורה פשטנית ומזויפת, אולי כדי שיתאים לתודעה החד מימדית של ילדים:

Ralph H. Lutts, the author of “The Nature Fakers: Wildlife, Science & Sentiment,” wrote that Disney’s version of the original Bambi story by Felix Salten, first published in English in 1928, was “a ‘Sunday school’ vision of nature as a place without stress, conflict or death,” and that compared with the original story on which it is based, the Disney version was a much less “ecologically and philosophically complex vision of nature.”

וכל זה הזכיר לי את הראיון שערכתי עם המעצבת מיקה גריצן עבור הכלכליסט. הנה הוא: המשך קריאה..

עשו לעצמכם טובה וגשו לצפות בעבודות הווידאו של האמנית יעל ברתנא (המרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, ת"א). בראיון ל"הארץ" היא מספרת על תהליך העבודה של התערוכה, זיכרון קצר, שמורכבת מחמישה סרטונים נפלאים ומעוררי מחשבה.

באתר Atzuma.org עלתה עצומה למען הצלת הבניין שבו נמצאת "הצלמניה" של רודי וייסנשטיין ז"ל מפני הריסה לטובת ניצול השטח כנדל"ן מניב (שם קוד לדירות לעשירים). היעד שלהם הוא 5,000 חתימות, נכון לעכשיו יש שם רק 1,662. איזה קטע, גם על זה העדיפו רביב דרוקר ועפר שלח לדלג בדייט שלהם עם חולדאי.

"אמנם אין מדובר במבנה הסטורי, אבל בחנות בעלת ערך הסטורי – הן לתולדות העיר תל-אביב, והן לצלמים ישראליים. רודי וייסנשטיין ז"ל היה צלם שהנציח את תל אביב – על כל צדדיה…יש לקרוא לראש עירית תל-אביב לשקול מחדש את ההריסה, ואולי לדאוג לשימור החנות כמוזיאון לתולדות תל אביב!"

הצלמת אליסון ג'קסון עושה אנטי פפארצי ומצלמת כפילים של כוכבי תרבות וסלבים בתנוחות בלתי צפויות (כולה ג'ורג' בוש ממלא דלק…)