ברמה העקרונית

לפני איזה זמן פורסמה ב-ynet כתבה שלי על טוויטר, שבה כיליתי מעט מזעמי על האתר המיותר הזה, תוך שאני נתלית באילנות גבוהים למדי, כמו ניק קאר, אלכסנדר פן, ז'אן בודריאר ופרידריך ניטשה (שלושת האחרונים הושמטו בעריכה). בינתיים חלפו להם הימים ושירות הקצרנות מסרב לרדת מסדר היום, אפילו לא קרוב: השבוע פירסם נועם יורן באתר "העין השביעית" מאמר, שבו השווה בין טוויטר לתוכניות ריאליטי:

הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.

וגם:

למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו.

מלבד העובדה שאני חולקת על המסקנות שלו, אני חושבת שהוא – כמו אחרים – מנסה לאנוס את טוויטר לחשוף את המשמעות הפילוסופית שלכאורה עומדת בבסיסו או בבסיס הצלחתו, וממש כמו שאני גייסתי את האינטלקטואלים כדי לתקוע סיכה בבלון, גם יורן ואחרים זקוקים לאיזו גושפנקא של עומק כדי להמשיך ולעסוק בזוטות הקיומיות שהאתר הזה (או הריאליטי) מייצג.

בכל מקרה, בשיטוטי ב-RSS נתקלתי בפוסט מהבלוג The Pinocchio Theory, שהתקשר לי בצורה מושלמת לשתי התופעות התרבותיות המגונות הללו, כפי שיורן הגדיר אותן. סטיבן שבירו, הכותב, מציע היסטוריה קצרצרה של הסלבריטאות – שאותה אי אפשר להפריד לא מריאליטי ולא מטוויטר – ומשווה בין דמותה הציבורית-קולנועית של השחקנית/במאית/צלמת/אמנית/סלבריטאית האיטלקיה אסיה ארג'נטו, לבין זו של גרטה גרבו ומרלין מונרו. גם שבירו רותם לעגלת הטיעונים שלו את בודריאר, כדי להסביר את ההבדל בין "כוכבות" ל"סלבריטאות".

In contrast to both Garbo and Monroe, however, Asia Argento no longer retains even the slightest trace of transcendence. She is directly carnal, directly present in the flesh.

וגם:

Garbo and Monroe are seductive, therefore, because they are never simply and wholly present; they allure my gaze, beyond visibility, into the realm of that which is secret and hidden. But Baudrillard is not seduced by someone like Argento, because she is self-demystified, and all too fully there.

אותה "השקיפות המגונה", ששבירו נועל איתה את הפוסט היא בדיוק אחת הבעיות שיש לי עם טוויטר (וגם עם ריאליטי, אם כי זה באמת דורש הרחבה לחוד): ה-Always On, ה-Too Much Information, חשיפת היתר והנוכחות היתרה הזו שמחייבת התייחסות בלתי פוסקת לכל נושא שעל הפרק כי אחרת נישאר מאחור, זנוחים – לא רק משעממת, לפעמים היא גם די מגעילה.

ב"עין השביעית" עלתה כתבה שלי על שלושת פורטלי הבחירות שהפציעו לאחרונה, ונראה שכמו הממשלות שלנו, גם הם לא יזכו להאריך ימים.

ב"עין השביעית" התפרסם טקסט שלי על חילופי ההאשמות האוויליים משהו בין בכירי העיתונאים בחו"ל, שדנים במלוא המרץ בנושא עקר למדי: האם העיתונאים אשמים במצבה המחפיר של העיתונות. הסיבה שהדיון הזה משעשע בעיני לא נובעת רק מהיעדרן של תשובות לשאלות פילוסופיות כמו "מיהו עיתונאי?" או "מהי אשמה?", אלא בעיקר משום שהעיסוק שואב-התבונה הזה אינו מקדם איש לשום מקום.

לעניות דעתי הקובעת, כולם (מלבד יגאל עמיר), אשמים בגסיסת העיתונות: העיתונאים, העורכים, המו"לים, הקוראים, המפרסמים, האינטרנט, מיקרוסופט, מחירי הדלק, הממשל האמריקני, הטלוויזיה, מערכת השמש ועוד. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא להתייחס לעיתון כאילו היה עסק לכל דבר, אבל במובן החיובי של המילה: לא להתחבא מאחורי איצטלה של אינטלקטואליה מיוסרת נוסח "אנחנו נותנים לקוראים מה שהם רוצים"; להפסיק להתייחס לעיתונות כמו אל יוגורט שתפקידו להשביע את רצון הלקוח ותו לא; ולצאת מנקודת הנחה שלעיתים, הדרך היחידה ליצור מוצר שראוי לשלם עליו, כרוכה בלהבהיר ללקוח שלמרות שהוא לא נולד שלשום ולמד לקרוא אתמול, הוא בכל זאת טועה. אולי אז, כשלעיתונות תהיה אג'נדה – מעבר להתרפסות – הפועלים שלה יוכלו להתגאות בתוצרת שלהם, ממש כמו שעושים באגרקסקו, טולמנס או הונדה.

בעין השביעית התפרסם טור שלי, על עיתונאי מוזיקה אמריקני, שהעסיק "סופר-צללים" במשך שבע שנים. האיש, שהתפטר לבסוף ממשרתו, ממשיך לכתוב ולקבל תגובות אוהדות מהקוראים (קצת מוזר, לתמוך באדם שרימה אותך). למרבה הפלא, הוא לא היחיד שרואה בזה פרקטיקה לגיטימית.

וזה חלקה השני (זה הראשון) של הכתבה שפירסמתי בעין השביעית ועסקה בעיתונות, באינטרנט ובקשר ביניהן. הנה ציטוט של סקוט קארפ, מתוך הכתבה, שמהווה סוג של סיכום נאה לעניין:

כולם מתלוננים שזה קרה בדור שלהם", הוא אומר בצחוק. "הרי עיתונים תמיד התגאו בכך שהם אמיצים ושומרים על הדמוקרטיה. נדרשת תעוזה כדי לדווח על שחיתות ממשלתית, כעת אנו נתבעים להפגין אומץ מסוג אחר. עיתונות היא פונקציה כל-כך חשובה לחברה, שחייבים מישהו עם אומץ כדי לשמור עליה. העיתונות של המאה העשרים שיגשגה לרגע קצר בהיסטוריה, אבל העובדה שהכלכלה השתנתה אין פירושה שהדברים שעמדו מאחוריה איבדו מחשיבותם. צריך פשוט למצוא מודלים עסקיים כדי לשמר את העיתונות".

ואם כבר, הנה פוסט מעניין של ריצ'רד מאדיס מ-Shakeup Media, סטודיו בריטי לעיצוב עיתונים ואתרי חדשות, שמשיא כמה עצות ל-Independent: לעלות את מחיר העיתון ולהפוך אותו למגזין נטול חדשות.

בעין השביעית פורסם חלקה הראשון של כתבה עליה טרחתי רבות, אודות העיתונות בכלל והעיתונות האזרחית בפרט.

העיתונות המודפסת סופגת מכות כלכליות ומאבדת את אמון הציבור, אבל האם הקרב על תשומת הלב שלנו ניטש בין המדיום המודפס ובין זה המקוון, או בין שני סוגים של עיתונות – ממסדית ואזרחית – זו הנעשית על-ידי תאגידי תקשורת וזו הנעשית על-ידי הקוראים עצמם?

טור שכתבתי לעין השביעית על שירות המיקרו-בלוגינג Twitter והיכולות שהוא מציע לעיתונאים.