ברמה העקרונית

לא יודעת אם יצא לכם לאפיין אותם, אבל שמתם לב שהאנשים שממהרים לאיים בתביעות הם אלה המאותגרים רטורית? אלה המתעקשים להעניק פרשנות דמיונית לעובדות? אלה המעדיפים מדון על פני דיון? אלה שמביטים על העולם בצורה שחד מימדיות עמוקה בהשוואה אליה? וזה הכל שאלות רטוריות, כן?

הפעם טענותי לא מופנות לתאגידים אוחזי קניין רוחני ולרשמני פטנטים נלהבים, אלא לתוצרים נבובים של מערכת החינוך הישראלית. אלה המסמלים בצורה המוחשית ביותר את הכשלים בהבנת הנקרא, את העילגות הרשלנית, את האימוץ הריק מתוכן של ה"דמוקרטיה". אלה שגורמים לי לפקפק בחיוניות של כל האינטרנט הזה, על חופש הביטוי העקום שהוא מציע והליברליזם המזויף שהוא מאפשר.

מצד שני, למה להיות שלילית? הרי יוצא לי משהו מחדלי האישים הללו: אני זוכה להשתמש במילות שטנה נימוסיות במקום להסתפק בקללות רב לשוניות.

מצד שלישי: עופו קיבינימט טפילים נקלים!

*מתוך השיר "גנבים". מילים ולחן: שלום חנוך. ביצוע: דורי בן זאב