ברמה העקרונית

השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.

מאט ג'ונס, ממייסדי אתר התיירות הקהילתי Dopplr (והמעצב הראשי שלו), הוא איש עם תחומי עניין מגוונים, זרם תודעתי מפותח, תובנות יוצאות דופן ובלוג עם שם מנצח. לפני כמה חודשים ראיינתי אותו עבור מוסף השראה של כלכליסט. זה מה שיצא.

"מאט ג'ונס מייצא את התודעה שלו לרשת. מעצב העל שאחראי לממשקי המשתמש של נוקיה ושפיתח את האתר של BBC מתעד באינטרנט כל רגע מחייו. לא פלא שהוא יודע טוב מכולם איך הטכנולוגיה משנה את החוויה, את הזיכרון ואת בני האדם. בראיון איתו הוא מסביר למה לא מדובר בגיקיות פתטית אלא בתענוג אמיתי"

לחצו להמשך הקריאה.

בין שאר הדברים שמעסיקים אותי בימים אביבייים אלה, נמצא הגיבור של הסקירה הבאה בכלכליסט, שאת זהותו אפשר להבין מכותרת הפוסט. זנחתי את הרובוטריק של IBM לטובת מקבוק כסוף ואוורירי ואני מברכת על ההחלטה כל יום; יתכן שסטיב ג'ובס הוא רודן, אפל היא כת במסווה ו-iPod זה חרא נגן, אבל אי אפשר להכחיש שבכל מה שנוגע למחשבים ומערכות הפעלה – הם יודעים את העבודה. אגב, אם יש לכם דרך לרכוש אותו בארה"ב (או במדינה מתוקנת שבה היבואן הרשמי לא מתעקש לגבות מהלקוחות דמי-כלום שערורייתיים), העיסקה כדאית אף יותר.

לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.

ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?

משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?

הטלוויזיה הישראלית, על שלל ערוציה, מפגרת מאחורי המתרחש בעולם לא רק ברמה התוכנית, אלא גם – ובעיקר (הרי החיבה לזבל משותפת לצופי כל האומות) – בהבנה שהטכנולוגיה משנה את התעשיה. בטור שפורסם בכלכליסט יש הסבר ועצה קטנה על חשבון הבית.

לפני כמה חודשים טרחתי על כתבת מגזין שתכליתה בירור נוקב של סוגיה הרת גורל: איזה תכונות ופיצ'רים מגניבים באמת היינו רוצים לראות בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה שלנו, ולמה לעזאזל לא נותנים לנו אותם?! לצורך כך ראיינתי מפתחים, משווקים ויצרנים של גאדג'טים משלל סוגים, וקיבלתי תשובות מפתיעות לפרקים. אחרי שעורך המוסף לו יועדה הכתבה החליט לא לפרסם אותה, תימצתתי את ממצאי לטור קצר במדור "מאקרו" של כלכליסט, אבל מזווית קצת אחרת: ניסיתי להבין למה בסלולרי שלנו יש הכל חוץ ממה שצריך. הנה הסבר אפשרי:

המשך קריאה..

קווין קלי בפוסט ארוך ומעורר מחשבה כתמיד (אם גם אוטופיסטי במידה) על חשיבותם של ספרים בפיתוח המחשבה האנושית (זו כמובן, תשובה לניק קאר, שחושב שהאינטרנט מטפש אותנו). מרבית הפוסט מוקדש לציטוט מתוך שיחה שניהל לפני כך וכך שנים עם סוון בירקרטס (שהביע דאגות דומות לפני עשור) ומסקנותיו של קלי הן שאפשר ליהנות משני העולמות – לחיות באינטרנט ולהמשיך לקרוא.

אבל הדיון בשאלה האם טכנולוגיה חדשה הופכת אותנו לאדיוטים לא התחיל עם האינטרנט: כבר במאה ה-19 חששו מדענים שחידושים כמו קולנוע, לצד זניחה מחוצפת של המסורת, הופכים את האמריקנים למטומטמים ודכאוניים. מצד שני, לא כולם כל כך סקפטיים לגבי מידת חשיבותו של הקולנוע כמרכיב מהותי בתרבות המודרנית. עורכי "סליל", כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה של האוניברסיטה העברית, מצדדים בגישה ש"סרט הוא היסטוריה":

"כיום נראית ההתייחסות לקולנוע כמקור היסטורי כמובנת מאליה. ההיסטוריונים הנדרשים לנושא, בדומה לסוציולוגים ומבקרי תרבות רבים לפניהם, מייחסים לסרט הקולנוע קשר מהותי עם החברה – או התרבות – בה הוא מיוצר ובה הוא נצפה [...] הנחת היסוד של גישה זו הינה שהדימויים המוצגים בסרט מספקים, לכל הפחות, תפיסה של המציאות שיש לה השפעה לא מבוטלת על האופן בו היא הובנה ו'נזכרה' לבסוף על ידי החברות הצופות בסרטים".

מזכיר לי את תהייתו מלאת התעוזה של ראסמוס פליישר, ממשתתפי הדיון המרתק באתר מכון קאטו, אודות עתיד הקולנוע: האם זו אכן אמנות כה נשגבת או מלאכה שתיעלם כמו אומנות הציור על כדים?

כן, אני יודעת שזה ישן, אבל אתר We Feel Fine, על אפליקציית הג'אווה האיטית שלו, הוא פשוט אחד השימושים היותר נפלאים שיש לטכנולוגיה.

ראיון אוהד ב-Wired עם ריי קורצווייל, עתידן, הוגה ומחבר הספר The Singularity Is Near, שמסביר מדוע התיאוריה שבבסיסה עומד הרעיון של שילוב בין בני אדם למחשבים אפשרי, וייצור ישויות אינטליגנטיות בהרבה ממה שהאנושות הצליחה להפיק עד כה. הבונוס: סוף סוף נהיה בני אלמוות (אם גם נטולי גוף). Post human, קצת כמו החזון של נובה ספיבק האופטימיסט וקצת להבדיל, מיקה גריצן.

זו לא הפעם הראשונה שהמגזין, שאחד ממייסדיו הוא קווין קלי (טכנו-אוטופיסט, אם להודות על האמת), מפרגן לקורצווייל. והוא לא היחיד, אפשר לקרוא גם את הביקורת של אמנון כרמל על הספר ואת הכתבה של עידו הרטוגזון. אבל לא כולם נמסים למקרא העתיד הנכון לנו.

המשך קריאה..

יש המון שירותי בוקמרקינג בעולם, רובם בלתי שמישים בעליל, לפחות לעניות דעתי הקובעת. יוצא דופן הוא Instapaper, שהסלוגן שלו הוא: The best newspaper in the universe. יש בזה משהו – השירות המקוון הזה לא עושה כלום חוץ מלתעדף לינקים לקריאה מאוחרת. בשלב הקריאה, שיכול להיעשות גם באמצעות טלפון סלולרי, אפשר לסמן לינקים שנקראו, לערוך אותם, להוסיף אחרים או ליצור פיד RSS אישי עם מטלות הקריאה שלכם. כיף חיים.