ברמה העקרונית

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.

"אתה פלא", כתבה פעם חוה אלברשטיין לילד כלשהו, ותהתה מה בדיוק מלמדים אותם בבית הספר. בימים מהבילים אלה, שבהם הנוער יוצא לחופשי וההורים מייללים על מר גורלם באוזנו של כל כתב רענן, קשה שלא לחשוב שלמעשה, בתי הספר הם המקומות הכי גרועים שאליהם אפשר לשלוח ילד, אלא אם המטרה היא לגרום לו כמה שיותר נזק לטווח ארוך. מצד שני, מה אפשר לעשות? ובכן, בהנחה שחינוך ביתי אינו חלופה שמתאימה לרוב האנשים, פרופ' קן רובינסון, מומחה לחינוך ואיש שיחה מצטיין במיוחד, מציע לעשות מהפכה במערכת החינוך. הנה ראיון שערכתי איתו:

המשך קריאה..

לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.

ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?

משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?

כמה כסף נראה לך שסלקום מוכנה לשלם עבור התודעה שלך? התשובה כאן.