ברמה העקרונית

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם של.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 11 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; רן יניב הרטשטיין, אלוף האינטרנט; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.

הטלוויזיה הישראלית, על שלל ערוציה, מפגרת מאחורי המתרחש בעולם לא רק ברמה התוכנית, אלא גם – ובעיקר (הרי החיבה לזבל משותפת לצופי כל האומות) – בהבנה שהטכנולוגיה משנה את התעשיה. בטור שפורסם בכלכליסט יש הסבר ועצה קטנה על חשבון הבית.

William Deresiewicz, לשעבר מרצה לאנגלית באוניברסיטת ייל, מצר על מה שהוא מכנה Ivy retardation. מעין פיגור חברתי שאופף בוגרי אוניברסיטאות (יוקרה, אבל לא רק) אמריקניות, שאיבדו את דרכן ושכחו שעליהן לחנך אנשים ולספק להם השכלה, לא לדאוג להם לקריירה. לטענתו, המקור הוא מערכת החינוך ומנגנונים חברתיים, פוליטיים וכלכליים נפוצים, שמקדשים את הבינוניות והצעידה בשדות הנורמה. איזה קטע, זה ממש כמו בישראל. ובהקשר הזה ראוי לציון הספר "חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם" מאת ד"ר חן למפרט, שייצא בקרוב ברסלינג. הנה קטע מהקומוניקט:

"פערים לימודיים מתרחבים, הישגים נמוכים בבחינות, אלימות בבתי הספר [...] חוסר רלוונטיות של תכנים, שיטות הוראה אנכרוניסטיות [...] אובדן ערכים, שחיקה גבוהה, היעדר סמכות – כל אלה הם רק חלק מרשימה גדלה והולכת של תופעות המצטרפות יחד להתבוננות על מערכת החינוך הישראלית כעל פרויקט כושל, או לפחות חולה מאוד. אולם נקודת המוצא של הספר הנוכחי שונה בתכלית: [...] חן למפרט מציע התבוננות ביקורתית על מערכת החינוך, ועל פיה מסתבר שמרבית התופעות המצוינות לעיל אינן מסימניו של משבר ואף אינן מצביעות כלל ועיקר על כישלון, אלא דווקא על הצלחתו של ההיגיון החברתי בדמוקרטיה התעשייתית הניאו-קפיטליסטית. היגיון זה קובע שתפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק ולשעתק פערים מעמדיים. זו מערכת בעלת יכולת מופלאה לבצע חיברות לאנשים שעתידים להוות שוליים בחברה; מערכת שנבנתה על מנת להכשיר בני אדם לחיות בהוויה מנוכרת וחסרת תכלית אישית, על ידי כך שהיא מאמנת אותם לוותר על שאיפותיהם [...]".

בדה מארקר שיחקו אותה (לפחות חלקית) והגישו לקוראים את "מפת השליטים": שרטוט מילולי של כל מה שלא רציתם לדעת, אבל אין ברירה – אתם חייבים, על הקשר (הלא גורדי בכלל) בין הון, שלטון ותקשורת במדינת היהודים.

1. שוקי גלילי השיק קמפיין מקוון, שמטרתו לבטל את סגירת המרפאה התל-אביבית של עמותת רופאים לזכויות אדם, שטיפלה בפליטים ומהגרי עבודה. יש לי הרבה מילים להוסיף, אבל אסתפק באחת: "ז'ידים".

2. גלית חתן מהרהרת על תכנון עירוני לנוכח המגדלים המטופשים שהוצנחו בצפון-מזרח ת"א. אני לא מסכימה עם המסקנה שלה, אבל חבל שמקבלי ההחלטות (סכלים ותאבי בצע יותר ממומחים), לא מקדישים קצת זמן להרהורים דומים.

3. יוסי דהאן עוקץ עם מובאות מהראיון שערכה יוענה גונן מהכלכליסט עם הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, ולא פורסמו בגירסה המקוצרת ב-ynet. (ועוד קטנה לעוקץ: לא הגיע הזמן לעבור לבלוג אמיתי?)

נעמה לנסקי מראיינת במוסף הארץ את האדריכל אולריק פלסנר, שמדגים את ההבדל בין מזרח למערב, בין בודהיזם ליהדות, בין ישראל לסרי לנקה, בין מלחמה לשלום, בין אדריכלות למגלומניה.

"…בנו אז בסרי לנקה בניינים בסגנון בריטי, מין קופסאות מגעילות וסגורות עם חלונות קטנים מדי. באותה תקופה התנגדתי למערכות מיזוג וחשבתי שמבנה צריך להיות פתוח משני כיוונים לפחות לנשיבת הרוח וצריך להכיל בתוכו צמחייה ומים. אדריכלות בודהיסטית, לא אלימה, פתוחה לטבע ומשתמשת בו. אז תיכננו בית עם גג מאוד גדול והבנתי שהכל שם, כל המסורת האדריכלית בסרי לנקה תלויה בזה – בית עם גג גדול שניצב על עמודים והרוח נושבת דרכו לבית השכן…"

אחד הפרויקטים שלו ושל שותפתו לתכנון מזכיר (לאו דווקא ויזואלית, יותר רעיונית), את יצירת המופת של פרנק לויד רייט בפנסילבניה: Fallingwater. הבית, שמשתלב בצורה כמעט מושלמת עם הטבע שסביבו – הוא ממוקם על מפל בתוך יער – נבנה ב-1935 עבור איש העסקים אדגר קאופמן, שתרם אותו לרשות שמורות הטבע של פנסילבניה. כיום הוא משמש כמוזיאון.

"…בית פרטי במעבה הג'ונגל, "שכולו גג גדול עם עמודים המקובעים בתוך סלעים שחורים גדולים", מספר פלסנר בהתרגשות. "ללא קירות, ללא חלונות, הכל פתוח ונושם…זו פסגת האדריכלות בעיני…זה בית שמיועד לחברה אוטופית בלי בעיות ביטחוניות, כמו שסרי לנקה היתה בשנות השישים. בגלל מלחמת האזרחים הבית הזה עומד היום מיותם".

1. גדלתי בקיבוץ
2. סבתא שלי קראה "דבר"
3. יש לי שותף לא-יהודי
4. אנשי האצ"ל והלח"י היו טרוריסטים

זו לא פתיחה לפוסט חמישה-דברים-שלא-ידעתם-עלי, אלא לפוסט אודות הסובייקטיביות של ההיסטוריה והעובדה שזכרון הוא עניין פוליטי שתלוי בסביבה בה גדלת.

המשך קריאה..