ברמה העקרונית

הבמאי קן גאמבס שוחח עם תיאולוגית, פילוסוף ומדען על מכונות חושבות, בינה מלאכותית והיתרונות והחסרונות של רעיונות כמו הסינגיולריטי. את הסרט התיעודי שלו – Building Gods – הוא העלה לרשת (אפשר גם להוריד, לא חייבים לצפות ב-Stream).

בין שאר הדברים שמעסיקים אותי בימים אביבייים אלה, נמצא הגיבור של הסקירה הבאה בכלכליסט, שאת זהותו אפשר להבין מכותרת הפוסט. זנחתי את הרובוטריק של IBM לטובת מקבוק כסוף ואוורירי ואני מברכת על ההחלטה כל יום; יתכן שסטיב ג'ובס הוא רודן, אפל היא כת במסווה ו-iPod זה חרא נגן, אבל אי אפשר להכחיש שבכל מה שנוגע למחשבים ומערכות הפעלה – הם יודעים את העבודה. אגב, אם יש לכם דרך לרכוש אותו בארה"ב (או במדינה מתוקנת שבה היבואן הרשמי לא מתעקש לגבות מהלקוחות דמי-כלום שערורייתיים), העיסקה כדאית אף יותר.

לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.

ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?

משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?

ראיון אוהד ב-Wired עם ריי קורצווייל, עתידן, הוגה ומחבר הספר The Singularity Is Near, שמסביר מדוע התיאוריה שבבסיסה עומד הרעיון של שילוב בין בני אדם למחשבים אפשרי, וייצור ישויות אינטליגנטיות בהרבה ממה שהאנושות הצליחה להפיק עד כה. הבונוס: סוף סוף נהיה בני אלמוות (אם גם נטולי גוף). Post human, קצת כמו החזון של נובה ספיבק האופטימיסט וקצת להבדיל, מיקה גריצן.

זו לא הפעם הראשונה שהמגזין, שאחד ממייסדיו הוא קווין קלי (טכנו-אוטופיסט, אם להודות על האמת), מפרגן לקורצווייל. והוא לא היחיד, אפשר לקרוא גם את הביקורת של אמנון כרמל על הספר ואת הכתבה של עידו הרטוגזון. אבל לא כולם נמסים למקרא העתיד הנכון לנו.

המשך קריאה..

ג'ף הוקינס, האיש שהביא לעולם את ה-Palm Pilot, הוא מן לודיט מצחיק, ששונא טכנולוגיה (אמא שלו מקליטה לו תוכניות טלוויזיה בווידאו – כמה תיאוריות פסיכולוגיות אפשר להלביש על זה?!). בגרדיאן פירסמו כתבה מלבבת, כזו שלעולם לא תתפרסם בעיתון ישראלי (אלא אם הוא מתרגם כתבות של הגרדיאן, Nudge Nudge Wink Wink), בה מתוארת הרצאה שנשא בפני סטודנטים להנדסה בנוגע לעניין החדש-ישן שלו בחיים: המוח האנושי והקשר שלו למחשבים.

החברה שלו, Numenta, השיקה לא מזמן את NuPic, פלטפורמת פיתוח, שאמורה לשמש למחקר של דרכים אפשריות להחלת דרך החשיבה של המוח האנושי על תוכנות, רובוטים, משחקים ועוד. מזכיר לי קצת את השיחה שלי עם נובה ספיבק, שעליה ארחיב אחרי שיתפרסם הראיון איתו בכלכליסט.