ברמה העקרונית

הפופולריות של הודעות הטקסט עשויה להפוך אותן לאמצעי ראשון במעלה לשימור שפות הנמצאות בסכנת הכחדה. אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת היא להציע מנגנוני חיזוי טקסט, אבל אלה זמינים בפחות מ-80 שפות (מתוך 6,912 שפות רשמיות המדוברות בעולם). לישראלים שסובלים ממילוני T9 אולי קשה להאמין, אבל דוברי הינדית חשים בהבדל: הקלדת המילה Namaste, "שלום" בהודית, דורשת 21 הקשות בהשוואה לשש הקשות באמצעות תוכנת חיזוי טקסט. ועוד סלולר: פרויטק גוטנברג מציע ספרים אלקטרוניים לקריאה בסמארטפון; ובארה"ב יש אנשים שמעוניינים להיקבר עם הטלפון שלהם.

Slow Blogging הוא הבלוג של טוד סילינג, שמבקש לקדם עניינים כמו התבוננות, עומק ומחשבה על פני מיידיות, PageRank וטוויטים. הגולשים מוזמנים להביע תמיכה, לתרגם את המניפסט לשפתם ולזכור שהמכונה נועדה לעזור לבני האדם, לא להשתלט על חייהם. ומי שחשב שטוויטר הוא הדבר הכי גרוע שיש, ישמח לגלות את Daytum, אתר שמעודד אתכם למדוד ולמספר את חייכם.

תנו להם סכינים: גבר טולי ממליץ על כמה דברים מסוכנים שילדים צריכים להתנסות בהם (ביניהם להפר את חוק זכויות היוצרים האמריקני – DMCA). תופס גם למבוגרים מנוונים. ואם מדברים על ניוון וסקרנות, פרחד מאנג'ו מ-Slate מהלל את תוכנית הטלוויזיה How It's Made של ערוץ דיסקברי, שבה אפשר ללמוד לא רק איך עושים נייר טואלט או מיץ תפוחים, אלא גם שלנו – בני האדם – אין שום יד ורגל בתהליך. עידן המכונות החושבות?

מצד שני, מארק פראונפלדר, איש BoingBoing ועורך מגזין MAKE, משוכנע שחובבי ה-DIY מצילים את העולם. אבל ברוס סטרלינג מתעצבן על הגיקים של MAKE, שמנסים להציל את הכלכלה הקורסת של ארה"ב באמצעות הרכבת אופניים סולאריים (לדוגמה), וקורא להם לחשוב קצת יותר בגדול. הנה דוגמה: לדין קיימן, ממציא הסגוויי, יש אי משלו ליד חופי קונטיקט, שלבד מן העובדה כי הוא הוכרז על ידי בעליו כמדינה עצמאית, כולל מערכת תאורה חסכונית: כל המנורות בו הן לדים שפועלים על רוח ואור טבעי. אבל לא כל מה שמספרים לכם על חסכון באנרגיה באמת נכון: טד סמסון מפריך חמישה מיתוסים על צריכת חשמל של מחשבים.

קטנות

הידעתם שהסימפוניה התשיעית של בטהובן היא שקבעה מה יהיה נפח האחסון של תקליטורי מוזיקה? כן, לפינק פלויד לא היה שום קשר לזה. ואם כבר מדיה ואחסון – קווין קלי מציע פרדיגמה חדשה: שמרו על המידע הדיגיטלי שלכם בתנועה, כדי שתוכלו ליהנות ממנו לנצח. מעתה אל תאמרו Storage כי אם Movage.

אבל סטיבן פריי בכל זאת מכור לגאדג'טים. על פני המון מילים הוא מביע את דעתו על ה-iPhone ועל המנכ"לים הכושלים של תעשיית הסלולר, וסוקר כמה סמארטפונים כמו שרק הוא יודע.

בניו יורק מוצגת תערוכת צילומי פולארויד של אנדי וורהול; מזל שגם באינטרנט. אותו וורהול שוחח אי אז בימים עם אחד, סטיבן ספילברג, שהתעניין עד מאוד בטלוויזיה, רדיו והעתיד שהם מייצגים. לו רק היתה אז CES.

והנה איש שלא זכה ל-15 דקות תהילה: בשנת 1994 לקח מייק פריץ חלק בפיתוח המשחק Quest For Fame, מעין גירסה מוקדמת לשובר הקופות Guitar Hero.

למה קורא הספרים האלקטרוני של אמזון נקרא Kindle? הממתגת מגלה.

סיפורה של הוצאת המד"ב תור.

כריס אנדרסון, האיש והזנב, ממליץ: החליפו חיים (עבודה, מקום מגורים, זהות) בכל שלוש שנים.

טוב, הגיעה העת לזרוק עוד כמה פתקים, למחוק אי אלו לינקים ולהדביק את הפער. שאריות (כמעט) אחרונות בהחלט של קישורים שנשמטו מסיכום השבוע שלי בכלכליסט.

לפני כן רק הודעה קצרה לחלל: המדור הלז, "תגובה הולמת", הוא הנאה צרופה; כשהוא גמור. אבל מייאש אותי לעבוד עליו, בעיקר בסופי שבוע בהם אני מקפידה להשתלוו. לפיכך, החליטותי להקפיאו רשמית ולשמור אותו לשלב אחר בחיי. מאחר שבכך נגול מליבי חתיכת רגש אשמה – יש מצב שאני אפילו אפרסם פה דברים שמעניינים אותי בתדירות גבוהה יותר.

יאללה, פרק רביעי מתוך חמישה:

הוצאת הספרים הרפר קולינס הגתה את הרעיון הכי מטומטם ever: ספרי וידאו. כמו שמציינים ב-NewTeeVee, לא מדובר בסרטים, אלא במצגות משמימות שמתמצתות את הטקסט בעל פה.

ג'ון סירקוזה, עובד לשעבר בחנות הספרים האלקטרוניים Peanut Press (שעברה כמה וכמה וגלגולים וכיום נמצאת בבעלות Fictionwise.com), מציע סיכום ביניים של מצב התעשיה המבטיחה-אך-תקועה הזו, מסביר מאין היא התחילה, מדוע היא לא ממריאה ואיך נראה העתיד.

מחקר שנערך בארה"ב מגלה כי פודקאסטים יכולים לשמש כתחליף מוצלח למדי למרצים. החוקרים מצאו כי סטודנטים שהאזינו להרצאה המוקלטת וכתבו הערות במהלך ההאזנה קיבלו ציונים גבוהים (9%) יותר מחבריהם, שנכחו בהרצאה או האזינו לה בלי לרשום הערות. המסקנה? יש להם חרא מרצים.

ואם כבר השכלה וטכנולוגיה, בוודאי שמעתם על היזם הישראלי שי רשף, שמתכנן להקים את האוניברסיטה המקוונת הראשונה. המיזם שלו, University of the People, יפתח את שעריו הווירטואליים באפריל, ויציע תארים לכל גולש עלי אדמות. הלימודים עצמם לא יהיו כרוכים בתשלום (האוניברסיטה תפעל כגוף שלא למטרות רווח), ועלויות הרישום יהיו נמוכות במיוחד: 15-50 דולרים, תלוי מאיזו מדינה אתם. את המימון הראשוני – מיליון דולר – הוציא רשף מכיסו. עוד מידע ב-Ars Technica. אם אתם אוטודידקטים מושבעים, הנה רשימת הבלוגים שיעשו אתכם חכמים.

קלייב תומפסון מ-Wired שוחח עם רוברט פרוקטור, פרופסור להיסטוריה של המדע, על אודות עידן הדיסאינפורמציה. לדברי הפרופ', שטבע את המונח agnotology (חקר הבורות התרבותית), יותר מידע לא תמיד מיתרגם ליותר ידע, ולא פעם גורמים אינטרסנטיים עושים הכל כדי להפיץ מידע שגוי בפומבי.

We Live in Public – Dig! הוא סרט תיעודי של הבמאי אונדי טימונר, שעוקב אחר חייו של היזם הניו יורקי המוטרף ג'וש האריס, שהפך את חייו לקרקס חושפני ושילם על כך ביוקר. הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל סאנדנס, לא זמין ברשת, אבל הטריילר נראה מבטיח. ב-NewTeeVee כתבו ביקורת על הסרט ועל התופעה, וסיפקו אבחנה אירונית:

Harris is fascinating as an ego monster, but Timoner's film is most valuable for demonstrating in detail his simultaneous delusion and prescience. A decade ago, when Harris offered his life up for consumption via online video, it was such a dangerous action that it ruined his only real adult romantic relationship and decimated his fortune. Today, We Live in Public-style lifecasting has become completely mundane.

אבל מציצנות מערבת גם את חוש השמיעה. ג'וש ברמן אסף קבצי אודיו שאנשים הקליטו על המחשב, ובימי נאפסטר התמימים שיתפו אותם בטעות עם העולם.

הגלובליזציה אולי הביאה עימה שגשוג כלכלי ל-2-3 אנשים בעולם, אבל יש לה מחיר: היא משטיחה את התרבות, הופכת את הייחוד התרבותי של מדינות שונות לתופעה שולית, מעקרת מאפיינים מקומיים מתוכן ומעודדת שכפול והאחדה על פני שונות. ההוגה האוטופיסט קווין קלי חושב שאחת הסיבות לכך היא התפוצה הרחבה של הטכנולוגיה, שלרוב עיוורת להבדלים ומאדירה את ההומוגניות. ארבע המסקנות שהוא גוזר מהאבחנה שלו מעוררות תוגה. מהאמיש יבוא עזרנו.

בפוסט נוסף שלו הוא טוען שאנחנו חיים בעידן המטאפורות, ומעלה את האפשרות שככל שנשקיע יותר ביצירת מציאויות מדומיינות כך גדל הסיכוי שהן יהפכו מ"כאילו" (As if הוא המינוח שלו) ל"יש", ויקבלו חיים משלהן.

גל מור מחזק את האבחנה הזו באמצעות ציטוט ממחקר שפורסם ב-New Scientist, על פיו הסביבה החברתית שלנו מנהלת את חיינו בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שהיינו רוצים לחשוב: מצב הרוח שלנו, הרגלינו, העדפותינו בתחומים שונים – כל אלה נקבעים לא רק על ידי בני משפחה או חברים קרובים, אלא גם על ידי מעגלים חברתיים רחבים בהרבה.

[...] הייאוש, השמחה, התקוות שלהם מופצות חיש קל ומשפיעות עלינו במידה גדולה מכפי שסברו בעבר דרך הרשתות החברתיות שלנו ממש כמו וירוס. אושר, הרגלי עישון, בריאות-חולי ואופנה, מגמה לבחור או לא לבחור בבחירות הקרובות, אהבה למוזיקה או לסוג מזון, נטיות התאבדות, התנהגות מתירנית או שמרנית. כל אלה מופצים ברשתות חברתיות והשפעתם היא אפקט דומינו, מסביר ניקולס כריסטאקיס, סוציולוג רפואי שהתמחה בנושא.

מצד שני, החוקרים מרגיעים את החרדים לאינדיבידואליזם, באומרם כי השפעה חברתית לא חייבת להיות דבר רע. אמהות פולניות לא היו צריכות שום מחקר בשביל זה, הן תמיד דרשו מכם להפסיק להסתובב עם המופרעים של הכיתה.

בבלוג של VortexDNA מציעים תרגיל פילוסופי: האם הקידמה, שמקלה עלינו את החיים והופכת אותנו לעצלנים מדופלמים יכולה להיחשב כהתפתחות והתקדמות? והאם שעמום הוא הדלק היצירתי שמניע את ההישגים האנושיים?

Perhaps we call what we do ‘progress’ in order to feel good about it, but really it doesn’t much matter whether it’s progress, laziness, fear of boredom, or evolutionary imperative. At the end of the day, we’ll be doing the same thing: seeking stimulation and avoiding pain, seeking meaning and avoiding indifference.

מת'יו הונאן מ-Wired הסכים לשמש כשפן נסיונות לתוכנת GPS וגילה כי הוא אמנם יודע היכן הוא נמצא על המפה, אבל חוש הכיוון שלו נפגם מפאת הסתמכות יתר על עזרים דיגיטליים. ועוד אבולוציה: במגזין Scientific American סוקרים את המשחק Spore בהשוואה לאבולוציה כפי שהוגדרה על ידי דארווין.

משוחחים

האם אחזקת טלפון סלולרי אינה מותרות, כי אם זכות בסיסית? בארה"ב כן. בשלוש מדינות כבר פועלת תוכנית SafeLink, שתכליתה לספק לאזרחים טלפון סלולרי ו-68 דקות שיחה בחינם למשך שנה. נכון להיום נהנים מהתוכנית שני מיליון אמריקנים, והיא צפויה להתרחב לתשע מדינות נוספות. הזכות לתקשורת, נראה, היא עניין מהותי בעולם החדש: מחקר שנערך ב-2007 על ידי MIT קבע כי סלולריים הם צורך חיוני לבעלי הכנסה נמוכה, וכ-40% מתוכם ציינו כי הוא מסייע להם רבות בפרנסה. ב-Tech Liberation Front מציינים שזה בסדר להשתמש במיסים כדי לספק סלולר חינם לעניים, אבל עדיף שהנוגעים בדבר לא יתעטפו באיצטלה סוציאליסטית מדי; הרי יש מי שמרוויח מכך שהציבור מממן את התוכנית.

אבל לגידול במספר משתמשי הסלולר בארה"ב יש השלכות שליליות: קשה יותר לערוך סקרים טלפוניים ולהפיק מהם תוצאות מהימנות. לא רק משום שהעלויות של עריכת הסקר גבוהות יותר, אלא משום שאנשים נוטים להשיב בצורה שונה על שאלה שהם נשאלים בעודם בביתם לעומת שיחה בסלולרי.

ב-Tech Liberation סבורים שריבוי מערכות ההפעלה לסלולריים מוכיח כי עדיין לא תם עידן החדשנות, ומצד שני, תוהים האם לא הגענו למצב שבו ההיצע גדול מכדי להועיל.

המלחמות המקוונות שמנהלים הגולשים הכאילו-מעורבים באירועים אקטואליים, כדוגמת מבצעים צבאיים, הן לא יותר מכיסוי תחת לדיון ציבורי אמיתי ובעל משמעות בעניינים שעל סדר היום. לא רק אני אומרת.

העיתונאית הבריטית קת'רין בליית' מתראיינת ב-Salon על אודות ספרה החדש – מעין מדריך לניהול שיחות חולין. מרוב אמצעי תקשורת, היא טוענת, רבים מאיתנו לא מסוגלים לנהל שיחה נינוחה ומהנה פנים-אל-פנים. בשיחה עימה מייעצת בליית' כיצד לשבור את הקרח, כמה זמן מומלץ לדבר (לעומת להקשיב), מה לא לשאול ומתי להתפרץ לדבריו של בן-שיחכם.

תרבות נגד

מחקר חדש מגלה שלפרסומות טלוויזיוניות יש ערך: מאחר שלצופים הצעירים יש יכולת ריכוז של דג זהב, ההפוגה הנרטיבית דווקא גורמת להם ליהנות יותר מתוכניות. ואפרופו ריכוז: מחקר שנערך בארה"ב על מנת לבחון עד כמה אנשים מעורבים בפעילויות אחרות בעת הגלישה, מגלה שנשים עושות זאת יותר, ונוטות לריבוי משימות ככל שהן מתבגרות. ב-RWW מזכירים ש-MultiTasking הוא אולי מאפיין קלאסי של נשים, אבל בכל מקרה מדובר במיתוס; המוח האנושי לא באמת מסוגל להתרכז ביותר ממשימה אחת במקביל. ולכן, פסקו, נשים שגולשות בעת הצפיה בטלוויזיה פשוט משתעממות מהזבל שמוצג שם.

מאמר שהתפרסם בבטאון המשפטי של אוניברסיטת ייל גורס כי בכלכלות וירטואליות, כמו אלו המתקיימות ב-Second Life, מוניטין הוא נכס לכל דבר.

גוגל אמנם מחזיקה בסיסמה Do No Evil, אבל ב-Wired ממפים את מגוון האויבים שהיא הצליחה לצבור בעשור האחרון. מהתחקיר עולה כי מיקרוסופט, AT&T,  ארגוני צרכנים, התאחדות המפרסמים ורבים אחרים, חוברים יחדיו כדי לעודד את משרד המשפטים האמריקני להיכנס בענקית החיפוש.

אף פעם לא היה קל להיות מוזיקאי, זו המסקנה שעולה מהכתבה המצוינת של ה-New Statesman (אפשר גם להאזין לה ב-MP3). העיתוי לפרסומה הוא פנייתם של היוצרים הבריטים לראש הממשלה, בבקשה שיאריך את תוקפן של זכויות היוצרים על הקלטות ל-95 שנים (לעומת 50 היום). במגזין מציעים לאומללים ללמוד מעט היסטוריה ולזכור שמאז ומתמיד התקשו מוזיקאים להתפרנס מיצירתם.

ב-Ars Electronica הכריזו על PrixARS 2009, תחרות לאמנות דיגיטלית משובחה. ואם תהיתם מהו עיצוב תעשייתי, ב-Core77 מסבירים את ארבעת הגישות עליהן מבוסס המקצוע.

בהוצאת הספרים מקמילן הניו יורקית החליטו להפיק סרטון וידאו שמסביר כיצד עושים ספר. כמה כיף לה לתרבות שתעשיית המו"לות שלה מפגינה חוש הומור.

פפפ, שנים שלא; טור סיכום השבוע בכלכליסט דופק כמו שעון, אבל התזמון – סופ"שים – מקשה עלי לתפעל כהלכה את המקבילה שכאן. מצד שני, הצטברו לי המוני לינקים שיש לי מה לומר עליהם, שאין מנוס מלשנס ולנקות את השולחן לטובת שלושת הקוראים שעוד פוקדים את הבלוג הזה. עם זאת, מאחר שמדובר בהמון טקסט, אני אחלק אותו לכמה פוסטים. להלן החלק הראשון:

קצת באיחור, אבל חשוב – צביקה בשור טועה לחשוב שרק ברשת נשמעים פקפוקים בנוגע לצדקת המלחמה, וקורא לקוראי העברית לרענן את מקורות המידע שלהם. זו לא עצה רעה כשלעצמה, אבל היא לא ממש עזרה לדורה קישינבסקי, שהתאכזבה לגלות שאפילו באינטרנט לא תימצא לה האמת המוחלטת אודות מה שמתרחש בעזה. אבל מהי אמת? בנענע10 למשל אימצו בחדווה את הסרטונים של דובר צה"ל כאמת שאין בילתה (למרות שיש). בערוץ 2 הפגינו חוסר עמוד שדרה אופייני והעדיפו להמתין למתחרים, שיעניקו גיבוי ליונית לוי כש"העם" דרש ממנה לסתום את האף-אוזן-גרון למראה ילדים מתים בעזה. ואם אין אמת, לפחות יש הגיון: דוד פרנקל משוכנע שהטכנולוגיה, שהוכיחה כי מרבית האוכלוסיה מורכבת מכסילים גמורים, היא שתציל אותנו משלטון האתונות; כל שנדרש הן מכונות הצבעה ממוחשבות, והדארוויניזם כבר יפעל את פעולתו.

הטקסט של פרנקל הוא אמנם מופת של מיזנטרופיה, אבל קשה להאשים אותו בהיעדר בסיס לטענות, הרי ההמון הוא לא פעם אספסוף ולא קולקטיב – והאינטרנט אכן מוכיחה זאת לעיתים קרובות. קחו את MixedInk למשל, יישום מקוון, שמתיימר לספק יכולות עריכת מסמכים קבוצתית. ב-Slate החליטו לאמץ אותו כדי לאפשר לגולשים לכתוב נאום השבעה חלופי לזה של ברק אובמה, ב-Smart Mobs מייחסים לו מאפיינים דמוקרטיים לעילא, אבל רק ב-WWD מודים שכמות אינה ערובה לאיכות. בעיקר כשזה מגיע לניסוח מסמכים. ובנימה חיובית יותר, ה-Vלוגר לשעבר זה פרנק מסביר מדוע חשוב להיות מודע לקהל אליו פונים בעת עבודה על פרויקטים יצירתיים.

בקרת איכות

GetSatisfaction, להבדיל, משמש דוגמה טובה ליתרונותיה של הזירה המקוונת. המיזם, שרותם את האינטרנט לטובת הצרכנים, מאפשר לקבל תמיכה טכנית ישירות מצוות השירות של החברה הבעייתית (אפל, אדובי, Dell ואחרות), או להיעזר בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרונות לבעיות.

ג'ף האוו מ-Wired סוקר את ההיסטוריה הקצרה-אך-כושלת של הנסיון ליישם את חוכמת ההמונים בעיתונות, אבל שומר על אופטימיות. לדעתו יש מקום לעיתונות אזרחית, עכשיו רק צריך לחשוב כיצד משלבים אותה בחוכמה בעיתונות המסורתית.

כריס ווילסון מ-Slate בחן את ההבדלים בין בודקי האיות שמשולבים באופיס וב-Google Docs, ותוהה מדוע הם משתרכים מאחור בהשוואה למנועי החיפוש של שתי החברות. ווילסון, שמתחקה אחר הדרך בה מתווספות מילים חדשות למילונים (במיקרוסופט מתבססים על צוות אנושי, בגוגל – שמשתמשת במילון קוד פתוח – עובדים עם אלגוריתם), מעדיף ששתי התוכנות יסתמכו יותר על חוכמת ההמונים שמתבטאת במנועי החיפוש, גם במחיר של שגיאות לשוניות. אח, האספסוף. ולמרות שבודק האיות של Word הוא כלי יעיל למדי, יש המוצאים בו נטיות קונספירטיביות, בעיקר כשהוא מחליף מילים מסוימות באופן אוטומטי. קוראים לזה: אפקט Cupertino. לואיס מנאנד הקדיש בעבר הרבה מאוד מילים כדי להסביר מדוע הוא שונא את Word. בשביל זה יש את הניו יורקר.

הבטא מתה, מכריזים ב-GigaOM, וטוענים שאבולוציה של מוצר היא עניין שירותי – לא שיווקי. גוגל, שאחראית לפופולריזציה של המילה בשירותים מקוונים, מתייחסת אליו כאל רשיון להשיק עדכונים ושדרוגים אפויים למחצה, ולהפוך את המשתמשים לצוות QA. כריס אנדרסון מצדד באימוץ של מה שהוא מכנה "חוכמת ההמונים" וג'ייסון פריד, מנכ"ל 37Signals רואה בכך זלזול בלקוחות וטוען: "זו התנערות מאחריות".

סיכום השבוע שעבר פורסם בעיתו (והנה זה של השבוע), אבל כאן אני מרשה לעצמי להשהות את הדדליין. הפעם התוספות מאוד ממוקדות, וכוללות שני נושאים והמלצה אחת מיותמת:

מחצית כתבה של רפאל פוגל על דיוויד איינמאייר הנסון, מפתח סביבת פיתוח התוכנה Ruby on Rails. את שארית הראיון אפשר לקרוא רק במגזין המודפס.

1. Gladwellian

מלקולם גלאדוול, האיש והמותג, הוציא ספר חדש – Outliers – וזכה ליחסי ציבור שלא היו מביישים את עגנון בשעתו; במגזין Salon פורסמה ביקורת אוהדת-אך-משועממת על הספר, שבו טוען המחבר כי מה שאנו תופסים כגאונות (או הצלחה) קשור הרבה יותר לסביבה ונסיבות מאשר לתורשה או פלא נוירולוגי.

The mission of "Outliers," then, is to map the "ecology" of success.

בגרדיאן הקדישו לו שטח יותר נרחב ופירסמו גם קטע מהספר וגם ראיון משתפך,  בניו יורקר הקדימו את כולם וכבר באוקטובר העניקו לטאלנט שלהם אינצ'ים על גבי פיקסלים של פתחון פה (בלי שום קשר לספר, מדובר בכתבה מצוינת שדנה בהשלכות הגיל הכרונולוגי על סוגיות כמו יצירתיות, הצלחה וכיוצא באלה). גם המתחרים – ניו יורק מגזין – הקפידו לא להישאר בחוץ כשכולם חוגגים, והקדישו לסופר/הוגה כתבת מגזין נרחבת. אחרי כל זה לא מפתיע שבמגזין More Intelligent Life מפרסמים כתבה שלועגת בחיבה הן לגורואים מסוגו של גלאדוול והן למעריציו, והבלוגר קווין ארתור מ-Question Technology מביע תרעומת קלה על מה שהוא מכנה "ספרי מדע פופולרי", שהופכים את המדע לאסופת אנקדוטות שנונות.

2. Free

הנושא השני שעל הפרק גם הוא מעט עבש בפינות, אבל עדיין ראוי ללעיסה: האם התנדבות ברשת היא תוצר של קהילתיות או פראייריות? ב-Boing Boing מצטטים את טימותי לי, שסבור שהתופעה הזו אינה שוות ערך למה שמכונה Free Riding, אלא דומה יותר לתרומה, שעליה אין ציפיה לקבל תגמול כספי. שיזף רפאלי וירון אריאל, שערכו מחקר הבוחן את התמריצים של הוויקיפדים (זהירות, PDF), מפרטים:

(1) express values of altruism by sharing their knowledge with others; (2) social engagement via the collaborative dynamics of Wikipedia; (3) exercising various knowledge, skills, and abilities; (4) promoting their current or future professional career; (5) protecting one’s (Wikipedian) ego by sharing knowledge with those who do not have this knowledge; (6) enhancing one's ego through the public exhibition of their knowledge. [...] Two more categories addressing Wikipedians motivations: (7) fun and (8) ideology for contributing to Wikipedia as a variant of open-source application

אנדרו קין, שונא מושבע של חובבים ותחביביהם המקוונים, טוען ב-Internet Evolution כי המשבר הכלכלי העולמי אמנם מביא עימו גל של מפוטרים חדשים, אולם אלה לא יצטרפו למעגל יצרני התוכן הנלהבים, אלא להיפך: המיתון ישנה בצורה חדה את הגישה שלנו כלפי הערך הכלכלי של עמלנו. לא עוד Free מבית מדרשו של כריס אנדרסון:

It will result in the rise of online media businesses that reward their contributors with cash; it will mean the success of Knol over Wikipedia, Mahalo over Google, TheAtlantic.com over the HuffingtonPost.com, iTunes over MySpace, Hulu over YouTube, Playboy.com over Voyeurweb.com, TechCrunch over the blogosphere, CNN’s professional journalism over CNN’s iReporter citizen-journalism…

מארק פראונפלדר מ-Boing Boing חושב שקין פשוט לא מבין את מהותה של האינטרנט (או של בני האדם, לצורך העניין – והתגובות ב-Wired עשויות להוות ראיה לכך), וג'סי ווקר מ-Reason מנסה להבהיר גם הוא עד כמה רחוק השיקול הכלכלי מליבם של מרבית הגולשים שמעלים תוכן זה או אחר לרשת. מייק מאסניק מ-Techdirt לא מפתיע ואחרי שהוא מסביר בפרוטרוט במה קין טועה, הוא מציע לו התערבות: איזה מהאתרים באמת ישרדו בעוד שנה. רק אנדרו סאליבן נעזר בכנות כדי להסביר מדוע התחביב הזה לא ייעלם: תכל'ס, מה עוד יש לנו לעשות בחיים?

שלושה שבועות מסוכמים חלפו: הראשון ,השני וזה של אתמול – אבל בטח קראתם אותם לבד…:-). אחרי נופשונית קצרה, הנה כמה לינקים מעניינים שלא זכו להיכנס למהדורה הממסדית:

האם יש קשר בין סטודנטים לפילוסופיה לבין אלו החושקים בתואר במדעי המחשב? התשובה חיובית, וההסבר לה עשוי להיות נעוץ (גם) בפוסט המרענן של סטיבן פריי, בו הוא מתוודה על חיבתו העזה לשפה. ועוד שאלה פילוסופית: אם ראיתם משהו מעניין ברשת ואסור לשתף או להשתמש בו – האם יש לו ערך?

והנה משהו ששווה לשתף: מאמר של רוי כריסטופר שעוסק בגבולות הדקים שבין ביולוגיה לטכנולוגיה, ומקונן על היעדרה של אותנטיות וחוויות שאינן מתווכות דרך מחשב. ואפרופו גבולות דקים: כך מוסיפים תקשורת סלולרית לנייד הזעיר  Acer Aspire One.

מינה טרוט, מייסדת פלטפורמת הבלוגינג Six Apart, מספרת על תחילת הדרך.

טים אוריילי, מו"ל ומארגן ועידות לחברי כת הווב 2.0, ממליץ לסופרים לקדם את עצמם גם ברשת. אחד מאלה שלא המתינו לעצות של אוריילי הוא תומס פינצ'ון, שמפעיל שישה אתרי Wiki.

ניהול זמן ברוח האנרכיזם (יש גירסאות טקסט או קומיקס).

כך נראית הגלובליזציה.

ולמי שהגיע עד הלום מגיעה תשורה: הזמנה ל-iCloud (השאירו פרטים בתגובות או שילחו לי מייל דרך עמוד "מי אני ומה שמי").

ולסיום, אל תשחקו עם האוכל; זה מה שקורה למי שכן. בעיקר אם הוא קארל וורנר.

סיכום השבוע פורסם כסדרו בכלכליסט עם מבול לינקים שריעננו קצת את הקיץ השחון שעבר על הרשת. כאן, באיחור קל, כמה תוספות:

ניב ליליאן וניר בומס בטור מצוין על ג'ין שארפ, לוחם חירות קשיש ולשעבר מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטאות הארוורד ודרטמות', שמפיץ את הרעיון שאפשר לחולל מהפכות פוליטיות גם בלי אלימות. ואיתמר שאלתיאל, הקדיש את "גיק בשבוע" האחרון (אחד המדורים הטובים ברשת העברית), לעדה לאבלייס ביירון, המתכנתת הראשונה בהיסטוריה.

ב-Goodness Blog ביקשו מקבוצה של מעצבים להמליץ על ספר שעורר בהם השראה, והשפיע על התפתחותם כיוצרים. לפרויקט היתה רק מגבלה אחת: אסור לבחור בספרי עיצוב. יש כמה תשובות מעניינות ומפתיעות.

ג'ייסון קוטקה החליט שאת ספרו הבא יוציא לאור באופן עצמאי לחלוטין.

קלייב תומפסון תוהה ב-Wired, האם קבוצת מהנדסים איטלקיים שמפתחים לוח אם מבוסס קוד פתוח, יכולים להתפרנס מהיוזמה. התשובה החיובית מסתתרת בכתבה. ואפרופו קוד פתוח ומודל עיסקיים: Flatworld Knowledge, מיזם ששם לו למטרה להציע ספרי לימוד שיתופיים וחופשיים, גייס לאחרונה 700,000 דולר מקרנות הון סיכון.

אוטובוס האתאיזם של הגרדיאן יצא לדרכו. ועוד בענייני תחבורה: אם אין לכם ג'יפ ולכן נמנע מכם העיסוק המתגמל של ציד הולכי רגל, תוכלו לרכוש פיאט ולהיות גיקים גם בדרכים; Eco-Drive הוא התקן USB, שיספק לכם מידע אודות רמות זיהום האוויר שאתם מפיצים, כמה דלק צרכתם ועוד.

טימו ארינה, צעיר פיני שמתפקד כאיש אשכולות עוד בטרם מלאו לו 25 (מה שאפשר להשיג כשלא מבזבזים זמן בצבא…), ירצה בוועידת סלולר, שתתקיים בקרוב באמסטרדם. נושא השיחה שלו הוא כיצד שינו הטלפונים הניידים את החברה בה אנו חיים ואיך מתמודדים עם השינוי.

עברתי דירה, לא היה לי אינטרנט. נהניתי מכל רגע. אני עדיין שוקלת האם לקלות היתרה שבה התנתקתי יש משמעות רחבה יותר. אבל בינתיים הכל כרגיל: סיכום השבוע עלה ביום שישי בכלכליסט. הנה מעט שאריות:

אפרופו הווידוי שבראש הפוסט, בטור הייעוץ של מגזין Salon התלוננה אחת הקוראות כי היא מתקשה לעמוד במשימות הכתיבה שלה, ובמקום, לוחצת ללא הרף על "רענן" ב-Google News. היועץ מזדהה.

"כותר" הוא פרויקט של מט"ח, שמהווה מעין ספריה מקוונת, בה ניתן לעיין בספרים, אנציקלופדיות וכתבי עת, שפורסמו בשנים האחרונות בעברית. עד עתה זוכה המיזם לשיתוף פעולה מצד לא מעט מו"לים, אבל למרבה הצער, הוא זמין בתשלום בלבד, כך שלא כל "שוחרי הדעת" יוכלו ליהנות ממנו.

לואיס לאפהאם מקונן על ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב (ומבלי משים גם על עמיתיהם בישראל), שלא מבינים את חשיבותם של מדעי הרוח, במיוחד בעידן הנוכחי, שמקדש ריקנות.

האם (ומתי) מילים מתחום האינטרנט זוכות לכבוד להיכלל במילונים המכובדים של השפה האנגלית? אנשי מילון אוקספורד, מרים-וובסטר ו-The American Heritage Dictionary of the English Language מסבירים את הכללים.

ללינוס טורוואלדס, האיש והלינוקס, יש בלוג חדש.

MobiSpray הוא ספק קונספט ספק יישום, שמאפשר לצייר גרפיטי באמצעות טלפונים סלולריים של נוקיה.

סיכום השבוע פורסם בכלכליסט, כולל הפרגון והיפוכו לפרסומות של סיינפלד&גייטס. הנה כמה תוספות:

אחרי הפריצה ליאהו מייל של שרה פיילין, ב-The Onion מגלים כיצד נראית תיבת ה-Gmail של ברק אובמה. אפרופו פוליטיקה, בפייננשל טיימס פורסם מאמר מעניין אודות כוחם של "הדחיקה" והצבת הבחירות שאנחנו עושים בהקשר מסוים, שיגרום לנו להיות מרוצים מכך שביצענו אותם. אין ספק, אנחנו חיות שניתנות למניפולציה בקלות רבה.

במגזין Seed הושיבו צמדים של אנשים לשיחות סלון אודות מדע, תרבות ומה שביניהם. בין השאר אפשר למצוא שם סרטונים המתעדים את המפגש בין וויל רייט וג'יל טארטר וזה בין מישל גונדרי והמרצה רוברט סטיקגולד.

עוד ב-Seed – הקביעה המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", מקבלת מובן אחר כשנתקלים במחקריו של ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לחקר המוח במכללת ביילור לרפואה שביוסטון. למיטב הבנתו, המנגנון שגורם לנו ליהנות מלגימת מיץ תפוחים (נניח) זהה לחלוטין לזה שגורם לנו לשאוב הנאה מרעיונות. כלומר, אדם שלכאורה, גורם לעצמו נזק בשביתת רעב למשל, למעשה מגיב בצורה זהה לקוף שקיבל ממתק. הכל הודות לדופאמין.

That’s what makes ideas so powerful: No matter how esoteric or ethereal they get, they are ultimately fed back into the same system that makes us want sex and sugar.

ועוד בענייני ממתקים: לא יודעת אם זו מתיחה או לא, אבל הסוכריות האלה נשמעות לי בול כמו סומא.

פרויקט Born Digital בוחן מי הם ה-Digital Natives (שנקראים גם Millennials) ומנסה להבין את עתידם.

Visuwords הוא מילון אנגלי, שמציג הקשרים בין מילים באמצעים ויזואליים מבלבלים אך מעניינים. ואם כבר מילונים, הנה לקסיקון פילוסופי אלטרנטיבי.

סיכום השבוע פורסם בכלכליסט בעיתו (והנה אחד קודם), וקצת באיחור – הנה כמה תוספות:

עתיד ה-P2P עשוי להיות טמון ב-P4P, טכנולוגיה שהגו כמה חוקרים מאוניברסיטת ייל, ומקצרת את המסע שעושים הסרטים הפיראטיים בין מחשבי העולם. ובאותו עניין, עכשיו כשהספקיות האמריקניות שוקלות לגבות מס מגולשים פעילים מדי, משעשע להיזכר בהצעתו ההזויה של עו"ד דאסטי הורוויט, שקורא לממשלת ארה"ב לגבות מס, שיהפוך את הבילגוג ליקר מדי ובו בזמן, יחסוך אנרגיה ויצמצם את הצפת המידע. ואפרופו ידע, אם יש לכם צורך במידע אובייקטיבי אך מהימן, אתר חדש  בשם Opposing Views מציע דיוני ראש בראש של מומחים לנושאים שונים, החל מפוליטיקה וכלה בדת. בראיון לסול הנסל מבטיח המייסד, ראסל פיין, שלא מדובר בכפיל-נול.

גוגל מיצבה עצמה – הן בעיני הציבור והן בעיני עובדים פוטנציאליים – כחברה מוסרית. הסופר טים סנדרס משוכנע שזה עתידו של עולם העסקים: חברות שמאפשרות לעובדיהן לתרום לקהילה ולעולם, ולא רק לערך המניה. בראיון ל-Fast Company הוא שוטח את משנתו.

אנשי השיווק מפלבלים בעיניהם למראה ההצלחה שזכה לה מטה הבחירות של ברק אובמה, שהצליח לשכנע מיליוני אמריקנים למסור לו את מספר הטלפון שלהם, ולצאת מזה מאגניב. אום מאליק מנתח את הגאונות שמאחורי גימיק ה-SMS, שאיפשר למועמד הדמוקרטי לנשיאות למצב את עצמו כנציג הצעירים על פני האדמה. בארה"ב חיים 80 מיליון כאלה, המכונים Millennials ועושים חיים קשים לאבירי תרבות הצריכה. לא משום שהם מתנגדים למה שהיא מייצגת, פשוט כי הם חיים בעולם מקביל. אז איך משווקים להם? בעזרת כנות, פתיחות ומקוונות. אבל אם כבר כנות ואמינות – על מי הצרכנים סומכים? על חברים, עיתונאים ומידע "אובייקטיבי" שמופיע באתרי החברות. הבלוגרים בתחתית הסולם.

ובפינת כל מה שרציתם לדעת על – ההיסטוריה של העיצוב.