ברמה העקרונית

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

השבוע הושק ה-G1, הסלולרי הראשון שבו פועמת מערכת ההפעלה החופשית Google Android. ואיזה עיתוי הולם יותר ראיון עם אנשי OpenMoko, חברה שמציעה טלפון סלולרי המבוסס על חומרה ותוכנה חופשיות לגמרי. לדברי המייסד והמנכ"ל, שון מוס-פלץ, ההבדל בינו לבין גוגל אינו רק בסדרי הגודל, אלא באידאלים. הנה הראיון שפורסם בכלכליסט (לחצו להורדת קובץ PDF).

כמה כסף נראה לך שסלקום מוכנה לשלם עבור התודעה שלך? התשובה כאן.

גל מור כותב בבלוגו על מה שנראה כמו קמפיין ויראלי לחברת סלולר זו או אחרת. באופן כללי, אני מביעה את שאט הנפש שלי מהטרנד הזה באמצעות התעלמות ממנו, אבל מסתבר שהסרטונים המקדמים דבר מה מסתורי (אולי ביטוח נגד גניבות?), הועלו לפליקס תחת שם המשתמש "רוני שני".

"העלילה מסתבכת כאשר מתברר כי אחד מהמשתמשים שהעלה לפליקס את הסרטונים, רונאלדיניו הכלי, מזדהה בשם רוני שני. רוני שני, אספר למי שלא מכיר, היא עיתונאית רצינית שעבדה בתקופה מסוימת גם בערוץ המחשבים של ynet והיום היא פרלנסרית וכותבת בין השאר לעין השביעית. היה לי ברור לחלוטין שאין לה שום קשר לסיפור הזה והיא אישרה זאת בפני. רוני כותבת לפעמים גם על טלפונים סלולריים. השימוש בשם זהה כדי להעלות את הסרטים האלה חייב להיות צירוף מקרים. אחרת…"

אני מקשרת לפוסט של גל לא רק כדי להשוויץ במחמאה, אלא גם כדי להרהר קמעה בסוגיה שלא רבות מעסיקה אותי: שם המשפחה שבחרתי לי, גיליתי כבר מזמן, הפך אותי לאדם נטול יחודיות, לפחות בהקשר הגוגלי של המילה. יש עוד כמה וכמה רונים שנים שם בחוץ. עד כה זהויותינו לא התחככו זו בזו; הם בחייהם המהוגנים ואני בחיי. ההשערה של גל, שהשם נבחר לא במקרה, גרמה לי לתהות אם לקחת (גם) את זה כמחמאה או להתייעץ עם עורכי דיני באשר לעונש המירבי שמושת על מתחזים. אני יודעת שזה אמור להטריד אותי במישור פילוסופי יותר, של זהות בכלל ושל החיים ברשת ועקבותיהם הדיגיטליים בפרט, אבל זה לא. אפשר לקרוא לזה הדחקה או נאיביות, אבל יותר מהכל זה דומה לגישה שלי לפישינג או וירוסים – גם זה משהו שקורה רק לאחרים.

לפני כמה חודשים טרחתי על כתבת מגזין שתכליתה בירור נוקב של סוגיה הרת גורל: איזה תכונות ופיצ'רים מגניבים באמת היינו רוצים לראות בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה שלנו, ולמה לעזאזל לא נותנים לנו אותם?! לצורך כך ראיינתי מפתחים, משווקים ויצרנים של גאדג'טים משלל סוגים, וקיבלתי תשובות מפתיעות לפרקים. אחרי שעורך המוסף לו יועדה הכתבה החליט לא לפרסם אותה, תימצתתי את ממצאי לטור קצר במדור "מאקרו" של כלכליסט, אבל מזווית קצת אחרת: ניסיתי להבין למה בסלולרי שלנו יש הכל חוץ ממה שצריך. הנה הסבר אפשרי:

המשך קריאה..

יוהאן ברגנדאל, מנהל השיווק של חברת הסלולר השבדית אריקסון, משוכנע שבקרוב נחזה בקץ עידן ה-HotSpots. "חיבורי Wi-Fi ציבוריים יהפכו לבלתי רלוונטיים, ממש כמו טלפונים ציבוריים", אמר בנאום שנשא בוועידת European Computer Audit, Control and Security בשטוקהולם. אולי הוא באמת חושב ככה ואולי הוא סתם רצה לוודא שיצטטו אותו, אבל מה שבטוח זה שהוא חי בסרט. ע"ע משפט הסיום של הידיעה:

But Ericsson's CMO also suspects a conspiracy. "They would never admit it, but I think hotels are stopping the radio signals. They see data access as a business opportunity," he said.

בכל מקרה, הבעיות שתעשיית הסלולר עדיין מתמודדת איתן – כמו תעריפי חיבוריות גבוהים, כיסוי חלקי וזמינות שרחוקה מלהיות מושלמת (שלכולן אגב, הוא ער ומתייחס באופטימיות בלתי מבוססת) – הן רק חלק מהסיבות לכך שהתחזית שלו מופרכת. יותר חשוב הוא העניין הרגשי: חברות הסלולר לא מספיק אוהבות אותנו, לא ברמה כזו שתאפשר לנו לסמוך עליהן.