ברמה העקרונית

לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.

אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)

לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".

המשך קריאה..

העיתונאי דיוויד סטריטפלד מהניו יורק טיימס הסכים לשאת באשמה להדרדרותו של ענף המו"לות. בטור שפירסם השבוע הכריז שהבעיה אינה המשבר הכלכלי או התחרות מצד אמזון ודומותיה, אלא דווקא אנשים שמעדיפים לרכוש ספרים משומשים ברשת תמורת סנטים ספורים.

Don’t blame this carnage on the recession or any of the usual suspects, including increased competition for the reader’s time or diminished attention spans. What’s undermining the book industry is not the absence of casual readers but the changing habits of devoted readers. In other words, it’s all the fault of people like myself, who increasingly use the Internet both to buy books and later, after their value to us is gone, sell them. This is not about Amazon peddling new books at discounted prices, which has been a factor in the book business for a decade, but about the rise of a worldwide network of amateurs who sell books from their homes [...].

אלן ווקסלבלט מ-Copyleft מוצא שהתיאוריה של סטריטפילד מעניינת, אבל מבקש ראיות יותר קונקרטיות מאשר וידוי של חובב ספרים מיוסר מצפון. אבל בעוד סטריטפלד חש שרשתות וחנויות ספרים שכונתיות קורסות באשמתו, וקווין ארתור תולה את האשם בירידה במספר הקוראים – יש מי שמפנה את האצבע לחנויות עצמן. יו מקגווייר, שבין השאר אחראי להקמת אתר המפיץ ספרים מוקלטים, טען לאחרונה שלא נורא כיף לפסוע אל חנות ספרים שהמוכרים בה לא פתחו ספר מאז התיכון והיצע הכותרים שלה מצומצם כמו רוטב משובח.

Imagine: what would happen if every publisher in the world went out of business tomorrow? If every book store closed it’s doors? Here’s what I think: I think we would see a flourishing of innovation and the kind of excitement the book business has not seen since the printing press was invented..

לי מעולם לא היתה חנות מועדפת, למרות שיש כמה שאני מחבבת מעט יותר מאחרות. גם המודעות לעובדה שחשוב לעודד חנויות עצמאיות, שבהן מועסקים אנשים שאוהבים ספרים ונוהגים אפילו לקרוא מדי פעם, נעצרת כשזה מגיע לשלב גיהוץ האשראי. כנראה שאני צרכנית נטולת ערכים, לפחות בכל מה שנוגע לתשלום 90 ש"ח תמורת ספר שאקרא רק פעם אחת, ואצפה בו קמל על האין-ספריה שלי. חייבת להמשיך לעבוד על ההדוניזם.

בגלריה פורסמה כתבה על התרגום החדש (והקלוקל משהו) לספרו של ג'וזף הלר, "מלכוד 22". בינות לפרטים ההיסטוריים אפשר למצוא את האמירה המקוממת של יובל ביתן, בנו של המו"ל אשר ביתן, בעל הזכויות על התרגום המקורי לעברית:

"כרגע ההוצאה לא מתנהלת", הוא מוסיף. "יש הרבה מאוד ספרים שהלכו לגריסה, כי להחזיק מחסן עולה הרבה כסף. יש מחברי ספרים שהחזרנו להם את הזכויות. יש ספרים שהזכויות בידינו אבל כבר לא מדפיסים אותם ולכן אי אפשר למצוא אותם בחנויות, למשל הספרים של דן בן-אמוץ. זה עסק שהולך וגווע, כמו אבא פחות או יותר. 'מלכוד 22' זה עוד מסמר בארון".

זה לא אישי, כן, אבל סעמק, על קלדניות שמעתם? על אינטרנט שמעתם? טוב שהוא לא אמר שזה ממש מלכוד 22.

בעוד שתאגידים העוסקים בהשבחת זרעים רואים בצמחים מהונדסים גנטית את התשובה למשבר המזון העולמי, ד"ר יוסי אזוב מבקש להזהיר אותנו מפני פתרונות קסם, שמתיימרים להציל את העולם מרעב. רקע בביולוגיה והתעניינות בסוגיות פילוסופיות של המדע הביאו את אזוב, מדען המתגורר בחיפה, לכתוב את המותחן "קרטל האורז", שיצא לפני כחודש לחנויות. "אני עוסק באקולוגיה ימית ואיכות הסביבה ובזה הספר עוסק – האם ריבוי האוכלוסיה בכדור הארץ בעייתית או לא".

המשך קריאה..

בכלכליסט פורסמה כתבה שעשיתי על Wikitravel, וויקיפדיה חביבה לתיירות. אולי זה יעזור להפיח מעט חיים בגירסה המקומית הצולעת. הנה הגירסה המלאה:

Friendly Planet

בדקתם את תוקף הדרכון, קניתם כרטיסי טיסה ולקחתם חופש מהעבודה; אתם נוסעים לחו"ל. הצעד הבא הוא להכיר את היעד מרחוק. יש כמה דרכים לעשות זאת: בהתחלה מטרידים חברים בשאלות אודות המלון בו התאכסנו, אבל כשמגלים שכל מה שיש להם להציע זו נוסטלגיה עבשה ונטולת כתובות – עוברים הלאה, אל הספרים. למרות הנוכחות המסיבית של האינטרנט בחיינו, כשזה מגיע לחו"ל, רובנו ממהרים לחזור אל מדריך הנייר הכרוך, זה שאפשר לסמרטט ללא אשמה בעת הטיול ולייחל שלמחברו יש העדפות דומות לשלנו.

מצד שני, אם קצתם במדריכים הלא מעודכנים, הגיע הזמן לערוך היכרות עם Wikitravel, אתר תיירות מקוון עם עשרות אלפי ערכים (החל מפריז וכלה בשקי שבאזרבייג'ן), הכוללים המלצות על מקומות לינה, מסעדות, אטרקציות ופינות סתר, מועדים מומלצים לביקור, שווקים ואולמות קולנוע, שיתאימו לכל תקציב. באתר הקהילתי – יש פורום פעיל ולכל משתמש רשום יש עמוד אישי ובלוג – אפשר למצוא קישורים לאכסניות שבמדריכים המודפסים לא שמעו עליהן, לקרוא חוויות של גולשים שנקלעו לקטטה בבר מקומי ולאסוף כתובות של מסעדות מקומיות.

לחסוך את מפח הנפש

"הדרום אפריקאים אוהבים לצלות בשר על הגריל ("על-האש") פעילות המכונה BRAI. התוצרת המקומית מתמחה בבשר בקר, צלעות כבש ובאיזורים מסויימים בשר יען, הנחשב בריא עקב אחוז הכולסטרול הנמוך בו".

זהו ציטוט מאתר ויקיטיול, הגירסה העברית של Wikitravel, אתר תיירות שנכתב בידי הגולשים. ממש כמו האנציקלופדיה החופשית וויקיפדיה, גם כאן המשתמשים אחראים ליצירת התכנים. אבל בניגוד לאנציקלופדיה המקורית, מייסדי האתר החליטו לעשות את הצעד המתבקש, והקימו את Wikitravel Press, מעין הוצאה לאור, שמגישה את התוכן המקוון בפורמט של מדריך טיולים מודפס, הכולל גם אינדקס, שיחונים ועוד.

המשך קריאה..

מסתבר שספרים קוליים הם אחד התחומים הכי מתפתחים בארה"ב; על פי נתוני התאחדות המו"לים האמריקנית, היקף המכירות של סיפורים מוקלטים גדל בשנה האחרונה ב-20%. באמזון זיהו את הפוטנציאל ולפני כמה חודשים קנו את Audible, השולטת בתחום, תמורת 300 מיליון דולר. ב-Fast Company ראיינו את דונלד כץ, מייסד ומנכ"ל החברה, שטוען כי בזכות הטכנולוגיה – האמריקנים "קוראים" יותר.

זה התקשר לי בול למאמרו של ניק קאר, "האם גוגל מטפשת אותנו", שממשיך להעסיק את אומת הרשת. השבוע היה זה יוסי גורביץ, שמסכים עם חלק מטענותיו של קאר: הרשת מחסלת את כושר הריכוז שלנו ומשפיעה בצורה הרסנית על הקריאה. גורביץ אמנם ממשיך לקרוא ספרים, אבל הוא מגלה שזו הופכת למשימה יותר ויותר מורכבת בעידן של עומס מידע, ולכן מוצא עצמו מקיים טקסי קריאה מתוכננים מראש.

המשך קריאה..

בני ציפר כותב בהארץ על כך שישראל אוסרת להפיץ בתחומה תרגומים לערבית של ספרי ילדים, כמו "הארי פוטר", "פינוקיו" ואחרים. מצד אחד, זה נשמע כמו צעד אופייני למדינתנו קצרת הרואי. מצד שני, בכל פעם שאני נתקלת באטימות ובצרות האופקים של "מנהיגיו" של פאקינג-עם-הספר-עלק אני חוטפת חפפה מחדש, כאילו מעולם לא חזיתי בפנים השונות שמסוגל לעטות על עצמו רוע צרוף. וכן, לאסור על ילדים לקרוא (אפילו "הארי פוטר") נכנס לקטגוריה הזו.

התירוץ, כמו שמסביר ציפר, הוא שהספרים הודפסו על ידי מו"ל לבנוני, ולכן נחשבים ליבוא מארץ אויב:

"על פי חוק מנדטורי משנת 1939 אין לאשר יבוא ספרים מארץ אויב. הבריטים תיקנו את התקנה כדי להילחם בגרמניה הנאצית. אבל נגד מי אנחנו נלחמים? נגד הוצאת ספרים בלבנון, ונגד ילדים קוראי ערבית בארץ, שלא יכולים ליהנות מספרים שכל ילד דובר עברית רשאי לקראם [...] והנה אני צועק בקולי הקטן והחלש אל שר האוצר (הוא האחראי הבלעדי להסרת החרם המטופש הזה) להרשות לילדים ערבים לקרוא את הארי פוטר. הנה עוד דוגמה לבנאליות של רוע: יש תקנה אבסורדית, אפשר להסתתר מאחוריה, בה בשעה שאפשר בהינף קולמוס לשחרר את האיסור."

ב-nrg מביאים את תגובתו השקרית של דובר משרד האוצר, שלומי שפר, שמסביר כי חל איסור גורף על מסחר עם "מדינות אויב". המו"ל הישראלי סאלח עבאסי מהוצאת "כל בו ספרים" מפריך את הבדותה, ומגלה כי מדינת כל יהודיה דווקא סוחרת עם סוריה – מייבאת בגדים ומייצאת תפוחים. והוא יודע על מה הוא מדבר:

"עבאסי מודע לחוק, ולכן הוא ניסה בעבר לייבא ספרים שהודפסו בלבנון ובסוריה – דרך ירדן. לפני שנתיים השמידו פקידי המכס במעבר הגבול 4,000 ספרים, בהם גם ספרי ילדים, שייבא מירדן. בימים אלה עדיין מתנהלת תביעת נזיקין על סך מיליון שקלים שהגיש נגד המדינה".

כותרת הפוסט היא גם שמו של מיזם חברתי מעניין, של קבוצה בשם "שכולו טוב", שאותו גיליתי כשתהיתי מה פשר שני מדפי הספרים הרעועים שצצו בבודקה ברוטשילד. המודל העיסקי של הפרויקט פשוט למדי: גשו לספריות שמוצבות בבתי קפה ודומיהם (יש גם ביוגו, אם אתם חובבים) שונים, רכשו ספר משומש ב-20 ש"ח, ואם תשיבו אותו – תקבלו זיכוי בסך חמישה ש"ח. אבל מה שיותר מעניין היא העובדה שאת כל התפעול עושות אסירות משוחררות, ואת המדפים הרעועים שעליהם דיברתי (ולקיתי בריגשי), בונים פגועי נפש מנייר עיתון ממוחזר.

ניסיתי להתקשר אליהם כמה פעמים, גם לצורך כתבה וגם לידע כללי, אבל לא ממש ענו לי. אם יש לכם ספרים שאתם מעוניינים לתרום – ההובלה עליכם – או בית קפה עם קיר פנוי, נסו את מזלכם בטלפון: 050-9020367.

• נטקראפט מציעים עיצוב אלטרנטיבי לנענע. באופן אישי לא נפלתי. זה דומה מדי ל-nrg המקורי, שפס מן העולם וטוב שכך. לכן, למרות שאני מעריכה את הסיום הממורמר (הדרימו לפיסקה האחרונה של הפוסט שלהם), אני מתחילה לחשוב שאולי אין ברירה אלא לפנות לאילנות זרים. אם זו האמת, וכל מה שקורה באינטרנט הישראלי הוא חיקוי של הקיים – זה מאוד עצוב.

• מדריכי נסיעות לא חייבים להיראות כה מיושנים ובלתי רלוונטיים. אחרי הכל, לא מדובר בספר קריאה לשעות הפנאי, אלא בכלי עבודה שימושי. הנה כמה עיצובים חדשניים למדיום.

• ב-Machinist ראיינו את סוזן קר, בעברה מעצבת האייקונים המקוריים של מק (וגם כמה של Windows), וכיום – איך הזמנים משתנים – אחראית לכבשים שהחברים שלכם מיידים בכם בפייסבוק.

• ולסיום: מארזים חיצוניים לדיסקים קשיחים שלא ראיתם מעולם.

קורינה הסופרת, בלוגרית ותיקה ורבת פועלים, הוציאה לאור ספר חדש: "הופכת עולמות", המבוסס כולו על הבלוג שלה ברשימות. כלומר, מופיעים בו פוסטים נבחרים, טוקבקים מנומקים וכמה איורים שנעשו במיוחד לספר. בעולם קוראים לזה Blook, חוששתני שבישראל – לפחות לעת עתה – יקראו לזה פלופ. הנה הכתבה שעשיתי לכלכליסט.