ברמה העקרונית

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם של.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 11 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; רן יניב הרטשטיין, אלוף האינטרנט; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

שלי יחימוביץ' מצהירה שמפלגת העבודה לא נעזרה בשירותיהם האדיבים של מגיבים בתשלום:

"יש לי הסתייגות עזה", מודה חברת הכנסת, "מהרעיון שמישהו יצדד בי או במפלגתי, ערכית ופוליטית, תמורת תשלום. אז כתבתי מכתב למי שבקשו להתנדב לפעילות ערב הבחירות דרך מטה הארגון של המפלגה. במקביל פניתי גם למיילינג ליסט שלי, שאלתי מי מוכן לטקבק ולהיות פעיל בפורומים, בהתנדבות".

ואדם שוב, באותו עיתון/אתר בדיוק, מתרגל דו משמעות בצורה שטרם נראתה כמותה ב"עיתונות" הישראלית:

אין ספק שחברות חכמות ומנהלים אינטליגנטיים יוכלו להפיק מפעילות נבונה וארוכת טווח באינטרנט תועלת ממשית. אלא שההתלהבות הזו יצרה מערבולת מסוכנת: בשוק, במיוחד בשוק הישראלי, יש מעט מדי ידע ועוד הרבה פחות מזה ניסיון, באשר לפעילות מסחרית ברשת, ולא מעט חברות נגררו על ידי "נערי אינטרנט" לפעילות שגרמה להן נזק יותר משהביאה תועלת.

חבל שאין איזכור לטרנד התגובות הממומנות.

שתי כתבות שלי מהעת האחרונה:

1. מגזין JPG אמור היה להיות שוס: ירחון צילום שמודפס על נייר כרומו מהודר, שכל תכניו נוצרו על ידי קהילת גולשים. מה יכול להיות יותר ריווחי מזה? ובכל זאת, שנתיים אחרי ההשקה הוא נסגר. בראיון שערכתי עם העורכת הפורשת, לורה ברונאו-מיינר, ניסיתי להבין האם האשם בהנהלה או במודל העיסקי.

2. הוא אמנם היה מצונן, אבל בראיון איתו סיפר ג'ון לילי, מנכ"ל מוזילה, למה לא תמיד טוב להיות גדול. כל מה שרציתם לדעת על ניהול במאה ה-21 וחשיבותה של קהילה נאמנה.

איירה גלאס, מפיק ומנחה תוכנית הרדיו (ולאחרונה גם טלוויזיה) This American Life, התארח בכנס 2007 GEL (שזה כמו TED אבל פחות נפוח, וההרצאה שלו עלתה לא מזמן לאינטרנט. במשך חצי שעה הוא התלונן על הכשל העקרוני של העיתונות, שמפרידה בכוח בין רצינות להומור ומספקת ללקוחות שלה דיווחים יבשים, חסרי חיים ומנותקים מהמציאות. הוא סיפר כיצד מופקת ונבנית התוכנית שלו, השמיע קטעי ראיונות מצוינים (כמו הראיון עם האחראית על מילוי מכונות הממתקים בנושאת מטוסים אמריקנית בדרכה לאפגניסטן), כדי להדגים.

בהמשך דיבר על נרטיב ולמה כולנו מחפשים אותו בכל מקום, בין אם במשדר חדשות ובין אם בתוכנית טלוויזיה מעפנה, וגילה שהאבחנות האלה הן מה שמאפשר לתוכנית המיתולוגית שלו לשמר אחוזי האזנה (שזה כמו רייטינג אבל פחות נפוח) גבוהים במיוחד לכל אורכה (יש פודקאסטים להאזנה חינם). את 10 הדקות האחרונות שהקהל העניק לו בשמחה הוא הקדיש לתפירת כל ההרצאה באמצעות "סיפורי אלף לילה ולילה". אל תחמיצו.

למרבה הצער, אי אפשר לעשות embed לסרטונים של Gel, אבל יש שם עוד כמה שווים.

ב"עין השביעית" התפרסם טקסט שלי על חילופי ההאשמות האוויליים משהו בין בכירי העיתונאים בחו"ל, שדנים במלוא המרץ בנושא עקר למדי: האם העיתונאים אשמים במצבה המחפיר של העיתונות. הסיבה שהדיון הזה משעשע בעיני לא נובעת רק מהיעדרן של תשובות לשאלות פילוסופיות כמו "מיהו עיתונאי?" או "מהי אשמה?", אלא בעיקר משום שהעיסוק שואב-התבונה הזה אינו מקדם איש לשום מקום.

לעניות דעתי הקובעת, כולם (מלבד יגאל עמיר), אשמים בגסיסת העיתונות: העיתונאים, העורכים, המו"לים, הקוראים, המפרסמים, האינטרנט, מיקרוסופט, מחירי הדלק, הממשל האמריקני, הטלוויזיה, מערכת השמש ועוד. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא להתייחס לעיתון כאילו היה עסק לכל דבר, אבל במובן החיובי של המילה: לא להתחבא מאחורי איצטלה של אינטלקטואליה מיוסרת נוסח "אנחנו נותנים לקוראים מה שהם רוצים"; להפסיק להתייחס לעיתונות כמו אל יוגורט שתפקידו להשביע את רצון הלקוח ותו לא; ולצאת מנקודת הנחה שלעיתים, הדרך היחידה ליצור מוצר שראוי לשלם עליו, כרוכה בלהבהיר ללקוח שלמרות שהוא לא נולד שלשום ולמד לקרוא אתמול, הוא בכל זאת טועה. אולי אז, כשלעיתונות תהיה אג'נדה – מעבר להתרפסות – הפועלים שלה יוכלו להתגאות בתוצרת שלהם, ממש כמו שעושים באגרקסקו, טולמנס או הונדה.

טוב, מסתבר שלקראת ההקרנות בסינמטק תל אביב, החליטו אנשי ההפקה של "שיטת השקשוקה" (התיעודי הגנוז של מיקי רוזנטל על האחים עופר), להעלות את הטריילר לאתר הווידאו Vimeo. צפו ותיהנו.

בניגוד לתחום הטכנולוגיה, בו כלכליסט לוקח את גלובס ודה מארקר בהליכה (ולא רק בגללי), בכל הנוגע לסיקור של המתרחש באיזורי הדמדומים שמחוץ לבורסה – גלובס מנצח לא רק את המתחרים הישירים, אלא גם את המדורים המקבילים ביומונים האחרים (כולל "גלריה" המייאש). מדור התרבות של העיתון הוורוד הוא אחד המעניינים שבנמצא, ואחת מגולות הכותרת שלו היא המדור של בועז כהן, "קפה עם מחברים". בכל שבוע מארח כהן סופר, משורר או איש ספרות ישראלי (מתרגמים, עורכים וכיוצא באלה), ולרוב מצליח לחלץ מהם יופי של ראיונות, למרות – ואולי בגלל – הפורמט הקבוע ברפיפות. זו ללא ספק אחת הדוגמאות הטובות ביותר לדברים שאפשר לעשות עם הודעה לעיתונות כשתחום הסיקור שלך באמת מעניין לך את התחת.

*גילוי נאות: כל עוד רק חלק ממעסיקי יקראו את הפוסט הזה משרתי מובטחת.

ג'ורג' אורוול, סופר, עיתונאי ומסאי, החל לכתוב את יומניו ב-9.8.1938. בשבת הבאה, כשימלאו ליומניו 70 שנה, הם יועלו באופן יומיומי לבלוג מיוחד שהוקם לצורך כך. האחראים לצעד המבורך הם אנשי Orwell Prize, פרס המוענק לעיתונאים עבור כתיבה פוליטית מצטיינת. (Via Boing Boing).

 ידיעה בכלכליסט: "יבואנית מטבחי ZEYKO ו-BINOVA תספק מטבחים לפרויקט "רוטשילד 1". וואו, ל א נ כ ו ן! רציני? ומה עם בולטהאופ? לא זכו במכרז? ורגע, איך הגיעה לידי הכתב הידיעה? במה היה כרוך התחקיר? אין, אין על עיתונות לוחמת ובלתי מתפשרת. בכל אופן, לכשתושלם הבניה ויעברו הפריצים לדור במגדל היוקרה (שבועיים בשנה) – יוזמן הכתב, אם לא יהפוך עד אז לדובר התאחדות מגדלי הביצים, לסקר כיצד הם מכינים את הטחינה גולמית הראשונה במטבח שלהם; בסיבוב ימינה או שמאלה? עם מים קרים או חמים? עם כוסברה או בלי? Stay Tuned.

בדה מארקר שיחקו אותה (לפחות חלקית) והגישו לקוראים את "מפת השליטים": שרטוט מילולי של כל מה שלא רציתם לדעת, אבל אין ברירה – אתם חייבים, על הקשר (הלא גורדי בכלל) בין הון, שלטון ותקשורת במדינת היהודים.