ברמה העקרונית

הבמאי קן גאמבס שוחח עם תיאולוגית, פילוסוף ומדען על מכונות חושבות, בינה מלאכותית והיתרונות והחסרונות של רעיונות כמו הסינגיולריטי. את הסרט התיעודי שלו – Building Gods – הוא העלה לרשת (אפשר גם להוריד, לא חייבים לצפות ב-Stream).

בעוד שתאגידים העוסקים בהשבחת זרעים רואים בצמחים מהונדסים גנטית את התשובה למשבר המזון העולמי, ד"ר יוסי אזוב מבקש להזהיר אותנו מפני פתרונות קסם, שמתיימרים להציל את העולם מרעב. רקע בביולוגיה והתעניינות בסוגיות פילוסופיות של המדע הביאו את אזוב, מדען המתגורר בחיפה, לכתוב את המותחן "קרטל האורז", שיצא לפני כחודש לחנויות. "אני עוסק באקולוגיה ימית ואיכות הסביבה ובזה הספר עוסק – האם ריבוי האוכלוסיה בכדור הארץ בעייתית או לא".

המשך קריאה..

ה-OPML שלי ב-Google Reader, קורא ה-RSS המועדף עלי, כולל 270 פידים (אין לי טלוויזיה, הסברתי לא מזמן למישהו, לכן יש לי פנאי לקרוא את כולם בקביעות) – אתרים ובלוגים טכנולוגיים מישראל ומהתפוצות, בלוגים על עיצוב, עיתונות או ספרות, מגזינים מהעולם, בלוגים של חברים ומכרים ובלוגים שמקוטלגים תחת Stuff. בבלוגרול שלי ("של אחרים" כאן בתפריט השמאלי), לעומת זאת, יש רק 11 לינקים, שמתחלקים כך:

• 2 לא ממש פעילים
• 10 של חברים/מכרים
• 2 קצת שלי
• 4 נמצאים ב-OPML

ואני תוהה: מה ההבדל ביניהם, למה אלה כאן ואלה שם? מה יותר מעניין את קוראי הבלוג הזה: למי אני עושה כבוד או מה אני קוראת בקביעות? ובכלל, איזו חשיבות יש לבלוגרול, למעט הלינקים ההדדיים שמוסיפים קמצוץ טראפיק לדו"ח החודשי מ-Google Analytics?

אחרי שהבלוגים הוכרזו כמתים, נראה שהגיעה שעתם של הספרים. בעקבות מאמרו המטריד של ניק קאר ב-Atlantic, שכותרתו הפרובוקטיבית היתה: "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים?", התקיים דיון מקוון בפורום בריטניקה, בו התקוטטו קליי שירקי, קאר עצמו, קווין קלי, ג'ורג' דייסון, ז'רון לנייר, דאגלס ראשקוף, דניאל היליס ואחרים. הנה השתלשלות העניינים ב-Edge.

בשלב כלשהו, הוסב מוקד השיחה מההיבט המדעי – האם אנו פשוט זקוקים לחיווט מחדש למוח – ואחר כך הממשקי אל ההיבט התרבותי, כששירקי מעלה את הטיעון שלרומן "מלחמה ושלום" של טולסטוי כלל אין יתרון על פני סדרת טלוויזיה עשויה היטב (הדוגמה שלו היתה The Wire, סדרת המשטרה של HBO). בזמן שאני הזדעזעתי, היליס, ביבליופיל גאה, השתכנע:

I put my love for books in the same category as my fondness for mechanical clocks [...] Books, like mechanical clocks, were created to serve a purpose. Whether it is to inform, to entertain or to enlighten, the same purpose can often be served by better means. 

שמעתי שיצא לאור תרגום לעברית של הספר "יש אלוהים?" מאת ריצ'רד דוקינס (שהתווסף לקובץ הכי חומרני שלי: books.txt, שבו רשומים הספרים בהם אני חושקת). וזה הזכיר לי את הטקסט הזנוח שלהלן, שמפאת עיסוקים אחרים המתין לתורו להפוך מטיוטה לפוסט:

הסופר והעיתונאי כריס הדג'ס משווה בספרו החדש I Don't Believe in Atheists בין הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב לבין מה שהוא מכנה "ניאו אתאיסטים", שמאמינים ב"כת המדע". בראיון ב-Salon הוא מסביר שבדומה ליעקובינים מהמהפכה הצרפתית והנאצים – גם אלה מאמינים באופן מוחלט בעליונות המחשבתית שלהם (במקרה הזה טכנולוגיה ומדע לעומת ניסים), ומעוניינים להיפטר מכל מי שלא חושב כמותם.

המשך קריאה..

Videolectures.net הוא מיזם אקדמי, שמציע אסופת ראיונות והרצאות מצולמות שמקורן בכנסים, סדנאות ושאר אירועים, שלרוב אינם פתוחים לציבור הרחב. כל התכנים (סרטונים, טקסטים וקישורים) זמינים בחינם תחת רשיון CC. מומלצים: אומברטו אקו על ההיסטוריה של הכיעור ופיטר לאדלו על עולמות וירטואליים.

ראיון אוהד ב-Wired עם ריי קורצווייל, עתידן, הוגה ומחבר הספר The Singularity Is Near, שמסביר מדוע התיאוריה שבבסיסה עומד הרעיון של שילוב בין בני אדם למחשבים אפשרי, וייצור ישויות אינטליגנטיות בהרבה ממה שהאנושות הצליחה להפיק עד כה. הבונוס: סוף סוף נהיה בני אלמוות (אם גם נטולי גוף). Post human, קצת כמו החזון של נובה ספיבק האופטימיסט וקצת להבדיל, מיקה גריצן.

זו לא הפעם הראשונה שהמגזין, שאחד ממייסדיו הוא קווין קלי (טכנו-אוטופיסט, אם להודות על האמת), מפרגן לקורצווייל. והוא לא היחיד, אפשר לקרוא גם את הביקורת של אמנון כרמל על הספר ואת הכתבה של עידו הרטוגזון. אבל לא כולם נמסים למקרא העתיד הנכון לנו.

המשך קריאה..

האירופים האלה, הם יודעים לחיות. כאילו לא מספיק שפול לפארג (החתן של מארקס) חיבר את "הזכות לעצלות" ושינה את חיי, עכשיו מצאתי ברשת גם את כתביו של ברטרנד ראסל In Praise of Idleness ו-Proposed Roads To Freedom. אממ…תענוג.

יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, חיבור מרתק של וולטר בנימין משנת 1936, משמש כאחת ההצדקות העיקריות לעובדה שזכויות יוצרים לא יכולות לשמש כמודל עיסקי לאורך זמן. אני מתכננת לכתוב על הנושא הזה משהו יותר ארוך מ-15 מילים, אבל צריכה עוד ללעוס אותו קצת עם עצמי. כריס אנדרסון (הוא רק אחד מאלה ש..) הקדים אותי. אבל לא נורא, ג'פרסון הקדים אותו.