ברמה העקרונית

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.

רשות הדיבור לדפנה טלמון:

פרויקט "מרכיבים" התחיל לפני יותר משנה ברכישה אקראית של זוג משקפי ראיה גדולים במיוחד. המשקפיים עוררו עניין, וכשאנשים התחילו לבקש למדוד אותם, התחלתי לצלם ומאז לא הפסקתי. כעת כולל הפרויקט למעלה מ-700 מצולמים, ביניהם: רופוס ויינרייט, לורי אנדרסון, אביב גפן, ניר הוד, השר גדעון סער, השר אבישי ברוורמן, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ח"כ דוב חנין, יאיר לפיד, אורי גוטליב, ריקי בליך, רומי אבולעפיה, מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, גואל רצון, עודד בן עמי (שצולם בשידור חי), יונית לוי, פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמים, חברים, בעלי חיים ובני משפחה.

פרויקט מרכיבים

בימים אלה אני עובדת על תערוכה, שתאצור מורן שוב ותוצג במתחם העיצוב החדש של משפחת קסטיאל. בנוסף, חברתי לארגון בינלאומי בשם Unite for Sight, ובמסגרת התערוכה ייאספו זוגות משקפיים רבים ככל האפשר, שייתרמו לאנשים שלא יכולים לרכוש זוג עבור עצמם – פה או במדינות מתפתחות.

כדי להרים את האירוע אני זקוקה לנותני חסות ותמיכה למיניהם: אם את בעלת חנות משקפיים קטנה, אם הלב שלך רחב, אם הפרויקט קסם לך עד שאת חושבת שהוא חייב לעבור לשלב הבא, וגם אם סתם בא לך לסייע לפרויקט נחמד לעבור מן הכוח אל הפועל – תוכלו לעזור. כל מה שצריך הם 50 משקיעים/תומכים, שיתרמו אלף שקלים, וביחד נקים את התערוכה.

הכסף נועד להדפסות, מולטימדיה, הטסת המשקפיים, הפקה, יחסי ציבור וכדומה. כמובן שאם תוכלו לתרום בדרך אחרת – אשמח ביותר. עד כה נרתמו ותרמו:

* משפחת קסטיאל
* ניופאן
* קרט – קאנון
* "הבסטה"
dafna {at} markivim.com או בטלפון 052-3450909

פרויקט מרכיבים

חברת גטי, שמחזיקה ארכיון עצום של צילומים, ערכה תחרות סרטונים, שמטרתה להמחיש את רוחב היריעה שמכסה הארכיון שלה. הנה אחד הסרטונים שנוצרו לפרויקט.

שתי כתבות שלי מהעת האחרונה:

1. מגזין JPG אמור היה להיות שוס: ירחון צילום שמודפס על נייר כרומו מהודר, שכל תכניו נוצרו על ידי קהילת גולשים. מה יכול להיות יותר ריווחי מזה? ובכל זאת, שנתיים אחרי ההשקה הוא נסגר. בראיון שערכתי עם העורכת הפורשת, לורה ברונאו-מיינר, ניסיתי להבין האם האשם בהנהלה או במודל העיסקי.

2. הוא אמנם היה מצונן, אבל בראיון איתו סיפר ג'ון לילי, מנכ"ל מוזילה, למה לא תמיד טוב להיות גדול. כל מה שרציתם לדעת על ניהול במאה ה-21 וחשיבותה של קהילה נאמנה.

Wired הצליחו – לראשונה בהיסטוריה, מסתבר – לקבל אישור לצלם את חדר השרתים של ועידת DefCon, כנס האבטחה השנתי שנערך בימים אלה בלאס וגאס. מאחר שמדובר בכנס שמארח "האקרים מסוכנים" בטונות, המארגנים החליטו לנקוט באמצעי אבטחה מיושנים-אך-מוכחים, כמו גדרות וכלב שמירה זך-מבט.

מייקל אגר מ-Slate משתף את קוראיו ברגשות המעורבים שמעוררת בו הדרישה לפרסם את תמונתו ברשת. הדיוקנאות המוכרים הללו – צילומי ראש של עיתונאים או אפילו התמונה שבחרתם לפרופיל בפייסבוק – לא רק מסמנות את תום עידן האנונימיות, אלא מהוות שדה למחקרים ענפים ומופרכים, ולא פעם נושאות משמעויות נסתרות ובעלות משקל:

The text-y era of the nobody-knows-you're-a-dog Internet is ending. You either have a head shot or you're invisible.

אגר מפנה למאמר בגרדיאן, בו חולקו התנוחות שאנשים בוחרים להצטלם בהם לתשע קטגוריות. כל אחת מהן מעידה על אופיו של המצולם לא פחות מהתסרוקת או מהמילים שמופיעות במאמר שמעטר את התמונה. נסו להתאים את הז'אנרים לתמונות של עיתונאים ישראליים, התענוג מובטח. והנה הסבר על ז'אנר ה"לא נס ליחו":

Age cannot wither. When photo remains unchanged after 40th birthday. Examples: Geoffrey Wheatcroft, Fay Maschler. Pro: Risk of recognition – hence of horse-whipping by angry public sector workers. Con: Could be arrested as impostor if using prestige of name for, eg, hotel bookings. Need to keep picture of real, aging self in attic.

סטיילינג, צילום ובישול: בראלה • תאורן: זיו • אכלו בלי הכרה: אלה, דל, זיו, לירית, נטע ואני

באתר Atzuma.org עלתה עצומה למען הצלת הבניין שבו נמצאת "הצלמניה" של רודי וייסנשטיין ז"ל מפני הריסה לטובת ניצול השטח כנדל"ן מניב (שם קוד לדירות לעשירים). היעד שלהם הוא 5,000 חתימות, נכון לעכשיו יש שם רק 1,662. איזה קטע, גם על זה העדיפו רביב דרוקר ועפר שלח לדלג בדייט שלהם עם חולדאי.

"אמנם אין מדובר במבנה הסטורי, אבל בחנות בעלת ערך הסטורי – הן לתולדות העיר תל-אביב, והן לצלמים ישראליים. רודי וייסנשטיין ז"ל היה צלם שהנציח את תל אביב – על כל צדדיה…יש לקרוא לראש עירית תל-אביב לשקול מחדש את ההריסה, ואולי לדאוג לשימור החנות כמוזיאון לתולדות תל אביב!"