ראיון עם דניס דאטון 9 ביולי, 2009
לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד – כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.
"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.
אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)
לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן – וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.
כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות – חיטה, חלבון, טעמים – הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים – כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".
הכל פוליטי 5 באוגוסט, 2008
בשבוע האחרון הצטברו על שוחלני כמה לינקים בלתי קשורים לכתבות ופוסטים על חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות. לא התחשק לי לעשות פוסטי-טוויטר קצרצרים, אז הנה הם מאוגדים:
גארי הסטוויט, הקולנוען שמאחורי הסרט התיעודי Helvetica (המוקדש לגופן שנוויל ברודי מאוד אוהב), השלים סרט חדש: Objectified. הפעם מושא המחקר הוא עיצוב תעשייתי והחפצים שמקיפים אותנו. הבונוס: ראיון עם ג'ונתן אייב, המעצב הסמוי-מעין-התקשורת של אפל. הקרנות ראשונות בתחילת 2009.
האם לסופרים אמריקנים יש תפקיד פוליטי, כמו זה שמגלמים בחדווה סופרים כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן ואחרים? המשך קריאה..
חשיבותה של רצינות 4 באוגוסט, 2008
קווין קלי בפוסט ארוך ומעורר מחשבה כתמיד (אם גם אוטופיסטי במידה) על חשיבותם של ספרים בפיתוח המחשבה האנושית (זו כמובן, תשובה לניק קאר, שחושב שהאינטרנט מטפש אותנו). מרבית הפוסט מוקדש לציטוט מתוך שיחה שניהל לפני כך וכך שנים עם סוון בירקרטס (שהביע דאגות דומות לפני עשור) ומסקנותיו של קלי הן שאפשר ליהנות משני העולמות – לחיות באינטרנט ולהמשיך לקרוא.
אבל הדיון בשאלה האם טכנולוגיה חדשה הופכת אותנו לאדיוטים לא התחיל עם האינטרנט: כבר במאה ה-19 חששו מדענים שחידושים כמו קולנוע, לצד זניחה מחוצפת של המסורת, הופכים את האמריקנים למטומטמים ודכאוניים. מצד שני, לא כולם כל כך סקפטיים לגבי מידת חשיבותו של הקולנוע כמרכיב מהותי בתרבות המודרנית. עורכי "סליל", כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה של האוניברסיטה העברית, מצדדים בגישה ש"סרט הוא היסטוריה":
"כיום נראית ההתייחסות לקולנוע כמקור היסטורי כמובנת מאליה. ההיסטוריונים הנדרשים לנושא, בדומה לסוציולוגים ומבקרי תרבות רבים לפניהם, מייחסים לסרט הקולנוע קשר מהותי עם החברה – או התרבות – בה הוא מיוצר ובה הוא נצפה [...] הנחת היסוד של גישה זו הינה שהדימויים המוצגים בסרט מספקים, לכל הפחות, תפיסה של המציאות שיש לה השפעה לא מבוטלת על האופן בו היא הובנה ו'נזכרה' לבסוף על ידי החברות הצופות בסרטים".
מזכיר לי את תהייתו מלאת התעוזה של ראסמוס פליישר, ממשתתפי הדיון המרתק באתר מכון קאטו, אודות עתיד הקולנוע: האם זו אכן אמנות כה נשגבת או מלאכה שתיעלם כמו אומנות הציור על כדים?
הודעה לעיתונות 3 באוגוסט, 2008
בניגוד לתחום הטכנולוגיה, בו כלכליסט לוקח את גלובס ודה מארקר בהליכה (ולא רק בגללי), בכל הנוגע לסיקור של המתרחש באיזורי הדמדומים שמחוץ לבורסה – גלובס מנצח לא רק את המתחרים הישירים, אלא גם את המדורים המקבילים ביומונים האחרים (כולל "גלריה" המייאש). מדור התרבות של העיתון הוורוד הוא אחד המעניינים שבנמצא, ואחת מגולות הכותרת שלו היא המדור של בועז כהן, "קפה עם מחברים". בכל שבוע מארח כהן סופר, משורר או איש ספרות ישראלי (מתרגמים, עורכים וכיוצא באלה), ולרוב מצליח לחלץ מהם יופי של ראיונות, למרות – ואולי בגלל – הפורמט הקבוע ברפיפות. זו ללא ספק אחת הדוגמאות הטובות ביותר לדברים שאפשר לעשות עם הודעה לעיתונות כשתחום הסיקור שלך באמת מעניין לך את התחת.
*גילוי נאות: כל עוד רק חלק ממעסיקי יקראו את הפוסט הזה משרתי מובטחת.
סופרים את השנים 26 במאי, 2008
לרגל יום העצמאות פורסמה בכלכליסט כתבה שלי על סופרים, שטסים לחו"ל לייצג את ישראל. המימון אמנם מגיע בחלקו ממשרד החוץ, אבל הם לא רואים עצמם שגרירים מטעם. מטה אירועי ה-60, אם תהיתם, העדיף להשקיע את הכסף בזיקוקים וצנחנים מתאבדים. הנה הכתבה:
אוטודידקטים 22 באפריל, 2008
Videolectures.net הוא מיזם אקדמי, שמציע אסופת ראיונות והרצאות מצולמות שמקורן בכנסים, סדנאות ושאר אירועים, שלרוב אינם פתוחים לציבור הרחב. כל התכנים (סרטונים, טקסטים וקישורים) זמינים בחינם תחת רשיון CC. מומלצים: אומברטו אקו על ההיסטוריה של הכיעור ופיטר לאדלו על עולמות וירטואליים.
השישי מתחיל בתוכי 11 באפריל, 2008
"שישי משפחתי" הוא מסע פרסום מחליא (שספג ביקורת גם מדתיים), שרק היום נתקלתי בייצוג המקוון שלו. נכון, הדיונים על המיזם המוזר הזה הם היסטוריה עתיקה, מימי הרבעון הקודם, אבל חוסר הכנות, הדביקות, החד מימדיות והמיסיונריות העילגת שלו, העלו לי את הסעיף. האתר, שנראה פעיל לעילא, מזכיר לי טקטיקות של איזו כת, שמסתתרת מאחורי מסרים הומניים וערכים אוניברסליים כדי לקדם את המטרות שלה.
1.
בעמוד האודות, עליו חתום (פרופ') יעקב נאמן, נעשה ניסיון לשוות לשידול הזה נופך מדעי:
סליחה, האגודל שלך מסתיר לי 16 במרץ, 2008
ג'ו מורגנשטרן, מבקר הקולנוע של הוול סטריט ג'ורנל, בפרויקט מתמשך שדן בהשלכות של מסכים קטנים על עתיד הקולנוע. לדעתו, למרות שלנגנים ניידים, סלולריים ומסכי מחשב יש מקום בעולם המודרני, הם מרדדים את היחס של הצופה לסרט – ויעידו על כך הסרטים שלדעתו מתאימים לסוג התצוגה הזה; בעיקר כאלה שלא מציגים רעיונות מורכבים מדי. למרות שיש בזה הגיון, על המסקנה הסופית שלו – שלראשונה בהיסטוריה למבוגרים אין מושג מה צעירים רוצים – אני חולקת מכל וכל. נראה לי שהוא אפילו קצת סותר אותה בטור קודם שפירסם בנושא.
טבע 2.0 5 במרץ, 2008
לפני כמעט חודש נערכה בז'נבה ועידת LIFT08, עוד אחד מהאירועים שלא פקדתי בחיי. בין הדוברים היתה המעצבת ההולנדית מיקה גריצן, שכותרת ההרצאה שלה היתה Next Nature, ועסקה בהשפעה הפוכה מזו שאנחנו רגילים לה: לא הטבע משפיע על התרבות ועל האנושות, אלא התרבות – שנוצרת על ידי בני אדם – משפיעה על הטבע.
יש לה כמה רעיונות שנשמעים פסיכיים בהתחלה, אבל אם חושבים עליהם רגע, יש מצב שעוד כמה שנים נראה אותם קורמים עור וגידים (חכו לדקה ה-15 בערך ותבינו על מה אני מדברת). בין השאר היא מדברת על העובדה שכולנו עבדים של תאגידים, שלא נשלטים על ידינו, אלא שולטים בנו ושורדים לא למען בני האדם, אלא למען המשך קיומם. כן, ביקורת על הגלובליזציה…הנה הווידאו:
