ברמה העקרונית

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.

לפני כמה חודשים טרחתי על כתבת מגזין שתכליתה בירור נוקב של סוגיה הרת גורל: איזה תכונות ופיצ'רים מגניבים באמת היינו רוצים לראות בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה שלנו, ולמה לעזאזל לא נותנים לנו אותם?! לצורך כך ראיינתי מפתחים, משווקים ויצרנים של גאדג'טים משלל סוגים, וקיבלתי תשובות מפתיעות לפרקים. אחרי שעורך המוסף לו יועדה הכתבה החליט לא לפרסם אותה, תימצתתי את ממצאי לטור קצר במדור "מאקרו" של כלכליסט, אבל מזווית קצת אחרת: ניסיתי להבין למה בסלולרי שלנו יש הכל חוץ ממה שצריך. הנה הסבר אפשרי:

המשך קריאה..