הטוויטר של מרלין מונרו 13 במאי, 2009
לפני איזה זמן פורסמה ב-ynet כתבה שלי על טוויטר, שבה כיליתי מעט מזעמי על האתר המיותר הזה, תוך שאני נתלית באילנות גבוהים למדי, כמו ניק קאר, אלכסנדר פן, ז'אן בודריאר ופרידריך ניטשה (שלושת האחרונים הושמטו בעריכה). בינתיים חלפו להם הימים ושירות הקצרנות מסרב לרדת מסדר היום, אפילו לא קרוב: השבוע פירסם נועם יורן באתר "העין השביעית" מאמר, שבו השווה בין טוויטר לתוכניות ריאליטי:
הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.
וגם:
למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו.
מלבד העובדה שאני חולקת על המסקנות שלו, אני חושבת שהוא – כמו אחרים – מנסה לאנוס את טוויטר לחשוף את המשמעות הפילוסופית שלכאורה עומדת בבסיסו או בבסיס הצלחתו, וממש כמו שאני גייסתי את האינטלקטואלים כדי לתקוע סיכה בבלון, גם יורן ואחרים זקוקים לאיזו גושפנקא של עומק כדי להמשיך ולעסוק בזוטות הקיומיות שהאתר הזה (או הריאליטי) מייצג.
בכל מקרה, בשיטוטי ב-RSS נתקלתי בפוסט מהבלוג The Pinocchio Theory, שהתקשר לי בצורה מושלמת לשתי התופעות התרבותיות המגונות הללו, כפי שיורן הגדיר אותן. סטיבן שבירו, הכותב, מציע היסטוריה קצרצרה של הסלבריטאות – שאותה אי אפשר להפריד לא מריאליטי ולא מטוויטר – ומשווה בין דמותה הציבורית-קולנועית של השחקנית/במאית/צלמת/אמנית/סלבריטאית האיטלקיה אסיה ארג'נטו, לבין זו של גרטה גרבו ומרלין מונרו. גם שבירו רותם לעגלת הטיעונים שלו את בודריאר, כדי להסביר את ההבדל בין "כוכבות" ל"סלבריטאות".
In contrast to both Garbo and Monroe, however, Asia Argento no longer retains even the slightest trace of transcendence. She is directly carnal, directly present in the flesh.
וגם:
Garbo and Monroe are seductive, therefore, because they are never simply and wholly present; they allure my gaze, beyond visibility, into the realm of that which is secret and hidden. But Baudrillard is not seduced by someone like Argento, because she is self-demystified, and all too fully there.
אותה "השקיפות המגונה", ששבירו נועל איתה את הפוסט היא בדיוק אחת הבעיות שיש לי עם טוויטר (וגם עם ריאליטי, אם כי זה באמת דורש הרחבה לחוד): ה-Always On, ה-Too Much Information, חשיפת היתר והנוכחות היתרה הזו שמחייבת התייחסות בלתי פוסקת לכל נושא שעל הפרק כי אחרת נישאר מאחור, זנוחים – לא רק משעממת, לפעמים היא גם די מגעילה.
בין עיצוב לעיתונות 27 בנובמבר, 2008
לפני זמן מה החלטתי לפנות לבכירי המעצבים ברשת הישראלית, שאחראים למראה ולתפקוד של האתרים שאנחנו משתמשים בהם יום יום, ולברר איתם מה גרם להם לעצב את מקורות המידע שלנו דווקא כך ולא אחרת. רובם הסכימו להתראיין, אחרים העדיפו לתת ליצירות שלהם לדבר בעד עצמן. את כל התובנות אפשר למצוא בכתבה שהתפרסמה ב"עין השביעית", שמלבד ביקורת נוקבת על המתחרים, כוללת גם התייחסויות לארכיטקטורת מידע, ממשק ועיצוב נכון של תוכן.
דיאלקטיקה 27 במרץ, 2008
עדנה אברמסון מטקבקת בקפטן אינטרנט לכתבה מ-ynet שכותרתה "מחוץ לעיר: פירשקי בנתניה, בורקס בגדרה וחומוס בטבריה". את הדיון על אורבניזם, מהי עיר והאם ישוב כלשהו בארץ, למעט תל אביב, עומד בהגדרות, אשמור לפוסט אחר. הטענה הנוכחית שלי עוסקת בנסיון הנואל של אברמסון, שמלינה על הפרובנציאליות לכאורה של התקשורת הישראלית. לדבריה, עמיתיה משוכנעים שכל מה שיש מעבר לאיילון מסתכם בנירים מוריקים, נחלים מפכפכים וסינטות מעלות גירה. נכון שהתיאוריה הזו מבוססת על מציאות כלשהי, אבל הטור המבולבל ורצוף אי הדיוקים הזה הוא הדבר האחרון שיעזור להוכיח זאת.
